פוליריתמיקה

פוליריתמיקה, או ריבוי קצבים, היא נגינה של שני קצבים או יותר בו‑זמנית באופן עצמאי. כל קצב שומר על דפוס של דגשים משלו, ולא תלוי בקצב האחר. דוגמה פשוטה היא "שלוש נגד שתיים": שלוש תיבות שוות מנוגנות בו‑זמנית לשתי תיבות שוות, והן אורכות אותו זמן. מקובל גם לתאר חלוקות כיחסים כמו 3:4, 5:4 או 7:4.

הפוליריתמיקה הופיעה רבות במוזיקה הקלאסית של המאה העשרים. היא נכנסה למוזיקה הפופולרית דרך מקצבים אפריקאיים והשפיעה במיוחד על הג'אז. מאוחר יותר היא הופיעה גם ברוק מתקדם. במקצבים לטיניים מדרום אמריקה אפשר למצוא דוגמאות רבות. בגלל הקושי לנגן בה מדויק, פוליריתמיקה עדיין יחסית נדירה.

צורת-משנה נקראת פולימטר, או ריבוי משקלים. כאן דגשי הקצב של משפט מוזיקלי תואמים למשקל שונה מהשאר. דוגמה נפוצה היא סולו בגובה שלושת רבעים (3/4), בעוד הלהקה מנגנת בארבע רבעים (4/4). הבסיסט אבישי כהן נוהג להשתמש בפוליריתמיקות ביצירותיו.

יש מוזיקאים ששילבו חלוקות מורכבות מאוד. פרנק זאפה, למשל, השתמש בחלוקות קשות ומסובכות, ולעתים שילב חלוקות קטנות בתוך פוליריתם גדול יותר. זה מדגיש כמה אפשרויות ריתמיות שונות קיימות במוזיקה.

פוליריתמיקה היא כשמנגנים שני קצבים שונים יחד. כל קצב נשמע לבד, ולא תלוי באחר. דוגמה פשוטה היא "שלוש נגד שתיים". שם שלוש פעימות שוות מנוגנות עם שתי פעימות שוות, וכל זה באותו הזמן.

הקצב הזה מגיע הרבה מהמוזיקה של אפריקה. הוא גם נמצא בג'אז ובמוזיקה לטינית. לפעמים משתמשים בו במוזיקה קלאסית וברוק.

פולימטר נקרא גם ריבוי משקלים. זה כשחלק אחד מנגן בקצב אחר מהחלקים האחרים. למשל, סולו שנגנים ב‑3/4 בעוד הלהקה מנגנת ב‑4/4. מוזיקאים כמו אבישי כהן ופרנק זאפה ניסו גם חלוקות מאוד מורכבות.

פוליריתמיקה קשה לנגן, אבל היא יוצרת קולות וקצב מעניינים.