הפֹּעַל הוא חלק דיבור שמביע פעולה, מצב או התרחשות. למשל בעברית: סִפַּרנו (הפעולה בוצעה), נפלתם (התרחשה נפילה), איננו (מצב או מהות). הפועל הוא מרכזי במשפט; הוא מקשר בין שאר המילים וקובע את יחסי המשפט.
במרבית השפות הפועל משתנה (מוטה) לפי זמן, אספקט ומצב דיבור. אספקט הוא דרך לתאר אם פעולה התחילה, נמשכת או הושלמה. יש גם נטיות לציווי, בקשה ולגופים, למשל בעברית הסיומת -תי מסמנת גוף ראשון בעבר.
בנסיבות רבות הפועל תואם את הנושא בגוף, במספר ובמין. בעברית בזמן הווה יש התאמה במספר ובמין בלבד: אני הולך, את הולכת, הוא הולך, היא הולכת. בזמנים אחרים התאמה כוללת גם גוף: אני הלכתי (עבר), היא תלך (עתיד), הם ילכו. באנגלית ההתאמה בולטת בעיקר בפועל בגוף שלישי יחיד בהווה הפשוט, עם תוספת -s או -es (walks, fishes). בשפות רומאניות ובלטינית יש התאמה של פעלים לפי גוף ומספר, ולפעמים גם לפי מושא.
יש צורות בסיסיות של הפועל שחשוב להכיר: מקור מוחלט הוא צורת יסוד ללא זמן או גוף (צורת יסוד). בעברית יש צורות מקור מיוחדות לכל בניין, עם סימני ניקוד אופייניים. כמו כן קיים שם הפועל (למשל: לרוץ), שהוא צורת ה'ל' בעברית ושומרת על משמעות הפעולה כצורת יסוד.
בתאוריות תחביריות מובילות, כגון גישת חומסקי, הפועל נתפס כלב היסוד של המשפט. הפועל (הנשוא) קובע אילו צירופים של שמות צריכים להופיע במשפט. מושגים כמו תפקידים תמטיים (thematic roles) מסבירים מי עושה את הפעולה (Agent), מי מקבל אותה או משתתף בה. בדוגמה: "דני אכל את התפוח" מוצאים קודם את הנשוא - אכל, ואז שואלים מי עשה את הפעולה (דני, הנושא) ומה אכלו (התפוח, המושא).
פועל הוא מילה שמראה פעולה או מצב. דוגמאות: סִפַּרנו, נפלתם, איננו.
פעלים משתנים כדי להראות זמן. זמן אומר אם משהו קרה בעבר, עכשיו או יקרה בעתיד. יש גם דרך לומר אם פעולה נמשכת. בעברית בזמן הווה הפועל משתנה לפי מספר ומין. לדוגמה: אני הולך, היא הולכת.
יש לצורת יסוד של הפועל שם מיוחד בשם מקור מוחלט. זהו הגרעין של הפועל בלי זמן או גוף. עוד צורת יסוד היא שם הפועל (הסבר: שם הפועל = צורה שמתחילה ב"ל" בעברית, כמו "לרוץ").
בהבנת משפט חשוב למצוא את הפועל (נשוא = הפועל המרכזי במשפט). אחרי שמוצאים אותו שואלים: מי עשה את זה? (הנושא) ומה נעשה? (המושא). דוגמה פשוטה: "דני אכל את התפוח". כאן הפועל הוא אכל, דני הוא מי שעשה את הפעולה, והתפוח הוא מה שאכלו.
תגובות גולשים