פועלי ציון

פועלי ציון (פוע"צ) התחילה כאגודות של פועלים יהודים בסוף המאה ה-19, בעיקר בתחום המושב של האימפריה הרוסית. כבר ב-1901 התקיימה ועידה במינסק שבה צפו מחלוקות על הקשר לארץ ישראל ועל יחס לפועלים הלא-יהודיים. הוועידה הרשמית להקמת המפלגה נערכה ב-1906 בפולטבה. דב בר-בורוכוב היה האידאולוג המרכזי; סניפים נפתחו גם באוסטריה, בארצות הברית, באנגליה ובארץ ישראל. ב-1907 נוסדה בהאג ברית פועלי ציון העולמית כדי לאגד את הסניפים ולייצגם בקונגרס הציוני. ב-1910 התקיימה ועדה בלבוב.

איפיון מרכזי של פועלי ציון היה "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", רעיון שדרש לבנות עם יהודי חדש על בסיס עבודה וניהול שיתופי. בר-בורוכוב חשב שמדינה יהודית של פועלים אפשרית רק בארץ ישראל. התוכנית כללה מוסדות שיתופיים, שוויון וחינוך לעבודה וחקלאות לצד תרבות ואמנות. המפלגה ראתה את עצמה ככוח העם, שאמור להוביל לאומי ולהימנע מקיצוניות מהפכנית. מול פועלי ציון עמדו תנועות אחרות, כמו הבונד הלא-ציוני והפועל הצעיר, שהעדיפו שפות וגישות שונות.

מנהיגים צעירים כמו דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, יעקב זרובבל ויצחק בן-צבי עלו לארץ והקימו סניף מרכזי. ועידת היסוד בארץ התקיימה ביפו בסוכות 1906 (6, 7 באוקטובר). הסוגיות העיקריות היו מצוקת העבודה של עולי העלייה השנייה וחוסר האחדות בין סניפים שונים. הוחלט להכין מצע באסיפה ברמלה.

הרמלה עסקה במערכת היחסים עם הפועל הערבי ובשאלת "כיבוש העבודה", ניסיון להעסיק פועלים יהודיים בארץ. במצע נטען שהעלייה היהודית נחוצה כדי לבנות חברה שוויונית. בן-גוריון ובן-צבי תמכו בגישה שנתנה חשיבות לעידוד הערבים להביע מחאה נגד בעלי האדמות העשירים. בארץ המפלגה נטשה בהדרגה את היידיש ועברה לתמוך בעברית כשפה לאומית; העיתון היידי הראשון הוחלף במהרה בביטאון העברי "האחדות". בתחילה היו הסתייגויות מהתיישבות בסגנון בעל-בית פרטי, אבל המפלגה תמכה לאחר מכן בתחלואים שיתופיים.

פועלי ציון ארגנה הגנה עצמית יהודית, בתחילה דרך בר גיורא ואחר-כך השומר. היא גם הקימה ארגונים לעזרה הדדית, סיוע בעבודה ושירותי בריאות. המפלגה תמכה בהסתדרויות פועלים מקומיות ופתחה חוות להכשרה חקלאית ולימוד עברית, פעילות שתרמה להקמת תנועות כמו "החלוץ". קופת פועלי ארץ ישראל (קפא"י) היתה גוף פיננסי חשוב של המפלגה.

ב-1919 התאחדו פועלי ציון בצפון הארץ עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים" והקימו את מפלגת "אחדות העבודה". קבוצה מרקסיסטית פרשה והקימה את מפס"ע ב-1919, 1920. אחדות העבודה הייתה שותפה בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים ובבניית תשתיות תנועת העבודה. ב-1930 התאחדו אחדות העבודה והפועל הצעיר ויצרו את מפא"י.

ב-1920 קבוצה בראשות יעקב זרובבל הקימה את "פועלי ציון שמאל" מתוך מחלוקת על היחס לקומינטרן. בקנה מידה עולמי הם היו חלק משמעותי, ברוסיה, פולין ואוסטריה. חלק מהפלגים נתקלו בקשיים להתאים את עצמם למסגרות הקומוניסטיות.

לאחר הפיצול נבחרו בין היתר דוד בן-גוריון, שלמה קפלנסקי, ברל לוקר וזלמן שזר למזכירות אירופית של הזרם הימני. ב-1925 וב-1932 בוצעו איחודים בין בריתות שונות ויצרו בסופו של דבר את ה"איחוד העולמי", ארגון שהיה מרכיב מרכזי במוסדות התנועה הציונית עד 1968. בשנות המאוחרות יותר נחנך בית ראשוני פועלי ציון בתל אביב ב-1979; הבניין נמכר ב-2010.

פועלי ציון התחילה בסוף המאה ה-19. זו היתה ארגון של פועלים יהודים. ב-1906 נערכה ועידה בפולטבה והקבוצה התארגנה כמפלגה. דב בר-בורוכוב היה מחשובי המנהיגים. סניפים היו גם בחו"ל.

המפלגה רצתה לבנות עם יהודי שעובד ומייצר בעצמו. זה נקרא סוציאליזם, רעיון על שיתוף ועבודה משותפת. המטרה שלהם היתה לבנות חיים שוויוניים בארץ ישראל.

ביפו ב-1906 עלו לישראל מנהיגים צעירים כמו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. הבעיה הגדולה היתה finding work, למצוא עבודה, לעולים החדשים. לכן קבעו מצע ברמלה.

במפגש ברמלה דיברו על יחסי יהודים וערבים בעבודה. המפלגה רצתה שפועלים יהודים יעבדו בארץ ויבנו שם חברה צודקת. הם גם החליפו בהדרגה את היידיש בעברית כשפה מרכזית.

הם סייעו לעובדים בעזרה רפואית ובחיפוש עבודה. המפלגה גם הקימה חוות ללימוד חקלאות ולימוד עברית. עוד ארגנו קבוצות שמטרתן להגנה על הקהילות, כמו השומר. היו להם גם קרנות כדי לממן פרויקטים.

בשנים הבאות התאחדו עם קבוצות אחרות והקימו את אחדות העבודה ב-1919. ב-1930 הם הצטרפו למפלגה גדולה יותר שנקראה מפא"י.

- סניפים של פועלי ציון היו בעולם, לא רק בארץ.
- עיתון עברי הוחלף במקום העיתון ביידיש.
- בית זכרון למייסדים נחנך בתל אביב ב-1979.