פטר אלטנברג

פטר אלטנברג (נולד ריכרד אנגלנדר, 9.3.1859, 8.1.1919) היה סופר ומשורר יהודי-אוסטרי מוינה.

אלטנברג אימץ את השם הספרותי "אלטנברג" (פסבדון, שם בדוי). הוא התרחק ממשפחתו הבורגנית וחי באורח בוהמי. נשר מללימודי משפטים ורפואה, וטען שאינו יכול לעבוד במשרה קבועה בגלל "רגישות יתר של מערכת העצבים". רוב זמנו בילה בבית הקפה הווינאי קפה צנטרל, ושם אף נשלחו מכתבים אליו. הפסל שלו ניצב בכניסה לבית הקפה כסמל לדמותו במקום.

בווינה של סוף המאה התאסף אלטנברג עם אמנים בולטים כמו ארתור שניצלר וגוסטב קלימט. הוא כתב בעיקר את ה"סקיצות בפרוזה", קטעים קצרים המייצרים תמונות רגעיות מחיי העיר. הסקיצות האלה הן סוג של "שירה בפרוזה", טקסטים קצרים עם תחושה שירית, בלי עלילה ארוכה או דמות מרכזית.

הטקסטים שלו לרוב נראים כצפייה חיצונית. הם שמים דגש על חושים: צבעים, ריחות וקולות. זוהי דוגמה לאימפרסיוניזם בספרות, סגנון שמנסה להעביר רושם חושי ורגשי במקום לספר סיפור מסודר.

למרות הצלחתו הספרותית, מצבו הכלכלי היה רעוע. חבריו תמכו בו, ובשנים האחרונות השתכן במוסדות לגמילה ובבתי-מרפא. הוא נפטר ב‑1919. מבחר מיצירותיו תורגם לעברית בידי גרשון שופמן. אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.

מבחר מיצירותיו תורגם לעברית על ידי גרשון שופמן.

פטר אלטנברג נולד בשם ריכרד אנגלנדר ב‑1859. הוא היה סופר ומשורר מוינה.

הוא בחר בשם אחר, אלטנברג, אחרי עיר על הדנובה. שם כזה נקרא פסבדון. אלטנברג לא מסרב ללמוד ולעבוד. הוא ישב הרבה בקפה צנטרל, מקום מפגש לאמנים.

הוא כתב קטעים קצרים שנקראו "סקיצות בפרוזה". אלה קטעים קטנים שמראים רגעים מהעיר. הם דומים לתמונה, ולא לסיפור ארוך. זה קשור לאימפרסיוניזם, דרך שמדגישה רושמים וחושים.

למרות שהוא כיכב בעולם האמנות, הוא התקשה לפרנס את עצמו. בשנותיו האחרונות הוא שהה בבתי‑מרפא. הוא נפטר ב‑1919. בחלק מהספרים תרגום לעברית על ידי גרשון שופמן.

מבחר יצירות תורגם לעברית.