פילוג הכנסייה הנוצרית, המכונה גם פילוג מזרח-מערב או הפילוג הגדול, הוא התהליך שבו נפרדו הכנסייה הקתולית במערב והכנסייה האורתודוקסית במזרח. הקרע התפתח בהדרגה ולא היה רגע אחד ברור שבו הוא 'התרחש'. מאז ימי הביניים נוצרו מסורות שונות, מתחים תאולוגיים ומחלוקות מוסדיות שהעמיקו את ההפרדה.
ההבדלים התחילו כבר כשהכנסייה המאוחדת של העת העתיקה התפתחה. המזרח דיבר יוונית והמערב דיבר לטינית. בשתי האזורים צמחו מסורות תאולוגיות שונות. באגף המערבי הייתה השפעה חזקה לאוגוסטינוס, ואילו במזרח בלטו אבות כינויים כמו גרגוריוס. עם הזמן פחתה השפה המשותפת, ותרגומים מועטים חיזקו את הריחוק.
נוסף לכך היו חילוקי דעות תאולוגיים. אחת המחלוקות המפורסמות כונתה "ומן הבן" (Filioque), טענה שהרוח הקודש נמשכת גם מן הבן, לא רק מן האב. שינוי זה נוסף לנסח האמונה במערב וגרם למורת רוח במזרח. נושאים אחרים, כמו רעיון הפרוגטוריום (מקום זמני לנשמות אחרי המוות), חיזקו את ההבדלים.
גם ההשקפה על סמכות השתנתה. במזרח הייתה מסורת של חמישה כיסאות רוחניים (פנטארכיה), ללא מנהיג עליון יחיד. במערב קיבל האפיפיור מעמד של מנהיג עליון. חילוק זה על סמכותו של בישוף רומא תרם למתחים המתמשכים.
במאה ה-9 וה-11 התרחשו חילוקי דעות והדחות של פטריארכים. ב-1054 התרחשה החלפת נידויים בין האפיפיור לפטריארך קונסטנטינופול. האירוע סימל את המתח, אך מבחינה טכנית הוא היה יותר קונפליקט אישי מאשר פירוד סופי. עם זאת, הנידויים הוסיפו שנאה וחשדנות בין הצדדים.
באמצע המאה ה-13 החריפה העוינות בעקבות מסע הצלב הרביעי (1204), שבו כוחות מערביים כבשו ושדדו את קונסטנטינופול. האירוע הזה העמיק את הפגיעה באמון והקשה על כל ניסיון איחוד.
לאורך הדורות התקיימו ניסיונות איחוד שהושפעו לעיתים מלחמה ופוליטיקה. בוועידות שונות הוצעו פתרונות תאולוגיים, למשל בוועידת פירנצה-פרארה (1439), אך ההסכמות נדחו על ידי ההמונים או ההיררכיה המקומית.
במאות המאוחרות רומא ניסתה לשלב כמה כנסיות מקומיות דרך יצירת כנסיות 'אוניאטיות' שהכירו באפיפיור ושמרו על מנהגים מקומיים. המהלך הזה החריף את החשד במזרח. ב-1729 הותיקן אסר על השתתפות בכמונים בכמיה המשותפת (communicatio in sacris) עם אלו שנחשבו בלתי שייכים. ב-1755 הכריזו כמה כנסיות אורתודוקסיות שהטבילות של קתולים אינן תקפות, ולרבים נדרש טקס טבילה מחדש.
בתקופה המודרנית החלו ניסיונות פיוס בייחוד במאה ה-20. ב-1965 האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך הפטיארכאטי הסירו את הנידויים ההדדיים מ-1054. מאז נרשמו גשרים סימבוליים, כמו השבת שרידי קדושים והכרה שחלק מהסוגיות התאולוגיות אינן בהכרח כפירה. עם זאת, חלק מהצוויים משנות המאה ה-18 לא בוטלו רשמית, וההפרדות המוסדיות והמנהגיות עדיין משפיעות על היחסים עד היום.
פילוג הכנסייה הוא ההיפרד הכבד בין הכנסייה הקתולית במערב והכנסייה האורתודוקסית במזרח. זה קרה לא בבת אחת, אלא בהדרגה במשך מאות שנים.
המזרח והמערב דיברו שפות שונות. המזרח דיבר יוונית. המערב דיבר לטינית. השפות השונות עזרו להבדלים לגדול. היו גם חילוקי דעות על אמונות. למשל "ומן הבן" (רעיונו שלפיו הרוח הקודש בא גם מן הבן) עורר מחלוקת.
ב-1054 היו חילוקי דעות חזקים. שני מנהיגים של הכנסייה הטילו נידויים זה על זה. זה סימן לניתוק, אבל לא סתם רגע אחד סופי. אחרי זה היחסים נשתרסו עוד יותר.
בשנת 1204 כוחות ממערב כבשו את קונסטנטינופול, הבירה של המזרח, ושדדו אותה. המעשה הזה פגע מאוד במערכת היחסים.
מאוחר יותר היו ניסיונות לחזור ולהתאחד. כמה ועידות ניסו למצוא פתרונות, אך רובם לא הצליחו. במאה ה-18 נוצר מתח גדול כשהאורתודוקסים אמרו שטבילות קתולים לא תמיד נחשבות תקפות. בשנות ה-60 של המאה ה-20 האפיפיור והפטריארך הסירו את הנידויים מ-1054. זה היה צעד גדול של הידברות, אבל עדיין יש הבדלים בין הכנסיות.
היום יש שיתוף פעולה מסוים. עדיין יש מנהגים שונים, ושאלות על סמכות ומנהגים ממשיכות להפריד בין הקתולים לאורתודוקסים.