פינגר סטייל

פינגר סטייל (או פינגר פיקינג) היא טכניקת נגינה בגיטרה שבה המנגנים משתמשים באגודל ובאצבעות לפריטה במקום במפרט. בדרך זו מנגן אחד יכול להפיק בו-זמנית קו בס, קצב ומלודיה. הסגנון נפוץ בג'אז, בלוז, קאנטרי, פולק ומוזיקה קלה.

מקורות השיטה נעוצים בנגינה קלאסית ובפלמנקו מהמאה ה-17, אך הפינגר סטייל המודרני התגבש בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נגני בלוז אפרו-אמריקאים כמו מיסיסיפי ג'ון הארט, בליינד למון ג'פרס, סקיפ ג'יימס ורוברט ג'ונסון חיקו על הגיטרה נגינה של פסנתר: האגודל משחק את הבס, והשאר את המלודיה. החוקר אלן לומקס תיעד והשפיע על פרסום הסגנון, ואליזבת קוטן התפרסמה בגיל מבוגר בזכות פריטה ייחודית שלה.

מאוחר יותר אימצו נגני קאנטרי את השיטה. מרל טראוויס וצ'ט אטקינס ביססו תבניות פריטה ("תבניות טראוויס"), ואטקינס פיתח טכניקות מורכבות יותר. מרק נופלר השתמש בסגנון זה על חשמלית ויצר גוון רך ובהיר. בשנות ה-60 נגני הפולק הבריטים (למשל דייווי גראהם ומרטין קארת'י) שילבו השפעות קלאסיות ובלוז, והשפיעו על אמנים כמו פול סיימון והביטלס (שיר ידוע: "Blackbird").

במאה ה-20 המאוחרת וה-21 הפך הסגנון לגמיש יותר. נגנים מודרניים בולטים כוללים את טומי עמנואל, לורנס ג'ובר ומרסל דאדי. האינטרנט ויוטיוב קידמו וירטואוזים כמו אנדי מקי. קיימת גם תחרות שנתית בפסטיבל וולנאט וואלי שמוקדשת לפינגר סטייל.

טכניקה מרכזית היא "הבס המתחלף" (Alternating Bass). האגודל פורט דפוס קבוע על מיתרי הבס, בעוד האצבעות מנגנות מלודיה על המיתרים הגבוהים. דוגמה נפוצה נקראת "בום-צ'יק": צליל בס נמוך (בום), ואז צליל גבוה יותר (צ'יק).

יש גם "הבס היורד" (Descending Bass), שבו הבס יורד בסדרה של תווים. נגנים משתמשים במפרטים מיוחדים: טבעת אגודל (Thumb Pick) להצגת בס מודגש, ולעיתים מפרטי אצבע (Finger Picks). חלקם מדייקים את הצליל באמצעות עמעום בעקב יד ימין כדי לדמות צליל קונטרבס.

טכניקות מודרניות משלבות הקשה על גוף הגיטרה ועל המיתרים ליצירת קולות תופים (Percussive fingerstyle). סגנון זה התפתח בשנות ה-80 על ידי מייקל הדג'ס, אריק רושה ודון רוס, ומוכר גם בזכות שילוב של סלאפינג (הקשה בצד האגודל).

כוונונים חלופיים (שינוי הגבהים של המיתרים) נפוצים בפינגר סטייל. דוגמה ידועה היא DADGAd, שנוחה לנגינה בסולם D ומאפשרת פריטת בס פתוח יחד עם מלודיה על המיתרים הגבוהים. קיימים גם כלים מיוחדים כמו גיטרה-נבל (Harp guitar), שמוסיפה מיתרים נמוכים שמשמשים לבס נוסף ומעשירים את הצליל.

למרות הפיתוחים הרבים, פינגר סטייל נחשב עדיין לטכניקה ייחודית ומאתגרת. היא נוכחת בעיקר אצל נגנים וירטואוזים ובמוזיקה שמקורה במסורות עממיות וקלאסיות, בעוד שבמרבית סגנונות הפופולריים משתמשים עדיין במפרט רגיל.

פינגר סטייל היא דרך לנגן בגיטרה שבה מרטיטים את המיתרים עם האצבעות. לא משתמשים במפרט. כך אפשר לנגן בס, קצב ומנגינה באותו זמן.

הטכניקה התפתחה בארצות הברית לפני יותר ממאה שנה. נגני בלוז כמו רוברט ג'ונסון ואליזבת קוטן למדו ושימשו בה. אחר כך נגני קאנטרי ופולק למדו אותה והשיר "Blackbird" של הביטלס משתמש בשיטה הזאת.

נגנים מודרניים מפורסמים הם טומי עמנואל ואנדי מקי. באינטרנט אפשר למצוא שלהם הופעות מרשימות.

"בום-צ'יק" היא דוגמה פשוטה: אגודל נותן צליל נמוך (בום) והאצבעות נותנות צליל גבוה (צ'יק). זה נקרא "הבס המתחלף".

יש גם דפוסים שבהם מכים בגיטרה עם האצבע כדי לדמות תוף. זה נקרא הקשה פרקסוסיבית. נגנים לפעמים משתמשים בכוונונים מיוחדים, כמו DADGAd. כוונון הוא שינוי של גובה המיתרים.

קיימות גיטרות מיוחדות עם מיתרים נוספים בקדמתן. קוראים להן גיטרות-נבל. המיתרים הנוספים נשמעות כמו בס ועוזרים ליצור חיבור בין הליווי והמנגינה.

פינגר סטייל מעניין כי מנגן אחד יכול ליצור מוזיקה שלמה לבד. זו טכניקה כיפית ללמוד, אבל היא דורשת תרגול.