פיצויים עונשיים הם תשלום שהמזיק חייב לשלם בנוסף לפיצויים הרגילים. הם לא נועדו רק להשיב את הניזוק למצבו הקודם, אלא גם להעניש ולהרתיע, כלומר להראות שסוג ההתנהגות אינו מקובל בחברה.
בדיון על פיצויים רגילים (סעד תרופתי, כסף שמנסה לתקן נזק), בית המשפט מעריך את שווי הנזק ומחייב תשלום התואם את ההפסד. פיצויים עונשיים ניתנים אחרי שהוערכו הנזקים; הם לא משקפים את הנזק עצמו אלא מיועדים לענישה או הרתעה.
מטרת דיני הנזיקין היא להשיב את הניזוק למצבו המקורי ולמנוע מצב שבו לא משתלם למזיק למנוע את הנזק. פיצויים נמוכים עלולים לעודד נזקים; פיצויים גבוהים מעלים את עלות ההשפעה המזיקה ויכולים להרתיע. עם זאת, פיצויים גבוהים מדי עלולים להעניש מי שלא התכוון להזיק.
אלה מהווים חריגה מן הגישה התרופתית. בית המשפט מטילם כשהוא רוצה להעניש או להרתיע, ומשקלל את חומרת המעשים ואת כוונת המזיק. בדרך כלל נפסקות בעוולות של כוונה וזדון, ולעיתים נדירות גם ברשלנות חמורה.
פיצויים מוגברים הם סכומים גבוהים יותר שניתנים כתגובה לפגיעה לא ממונית (נזק לא ממוני, פגיעה בכבוד, רגשות או שם טוב). כאן עדיין המוקד הוא הנזק לניזוק, אך בית המשפט מגדיל את ההערכה בגלל התנהגות המזיק.
המשפט הפלילי עוסק בענישה שמוטלת על ידי המדינה (מאסר, קנסות) והמבחנים בו קפדניים. המשפט האזרחי בעיקרו נועד לשיקום הניזוק. פיצויים עונשיים מטשטשים את ההבחנה הזאת ויוצרים שאלות על כפילות סנקציות ועל זהות הגוף שמקבל את העונש (הניזוק ולא המדינה).
גישה כלכלית ממליצה להטיל פיצויים עונשיים רק אם הם מייצרים הרתעה יעילה שתפחית נזקים עתידיים. לפי מודל זה, גובה הפיצוי תלוי גם בסיכון שהמזיק לא יתפס.
המדינה משתמשת בפיצויים עונשיים באופן נרחב. בפסק דין מרכזי (BMW v. Gore, 1996) נקבעו שלושה קריטריונים לבחינת מידתיות: חומרת התנהגות הנתבע, יחס לפיצויים התרופתיים והשוואה לקנסות אחרים. פסק דין זה הגביל פיצויים מופרזים.
באנגליה נהוגה גישה שמגבילה את פיצויי העונשיים. בפסק דין Rooks (1964) נקבעו חריגים מצומצמים שבהם ניתן לפסוק פיצויים עונשיים, וההלכה נוטה כיום לעמדה ביניים, בדרך כלל אין פיצויים עונשיים, אך יש חריגים.
המשפט העברי מכיר בעיקר בפיצוי לפי הנזק, אך מאפשר בעיתיים חריגים להחיל פיצויים גבוהים או קנסיים במקרים חמורים, למשל כשיש יחסים מיוחדים או מעשים חמורים.
פקודת הנזיקין (סעיף 76) מדגישה סעד תרופתי בלבד ולא מגדירה פיצויים עונשיים. עם זאת, בתי המשפט בישראל הכירו בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים חמורים. פסקי-דין מרכזיים: אטינגר (תאונה באתר משחקים; סוגיית הפיצויים העונשיים נדונה), מרציאנו ומנטין (מקרים רפואיים ורשלנות), מסיקה ופלד (אלימות ופיגועים), בהם נפסקו לפעמים פיצויים עונשיים או מוגברים.
יש גם הוראות מיוחדות, למשל בחוק חוזה הביטוח, המאפשרות להטיל ריבית עונשית על חברות ביטוח שפעלו בחוסר תום לב.
הצעת חוק דיני ממונות כוללת סעיף שמסמיך את בתי המשפט לפסוק "פיצויים לדוגמה" בעבירות בזדון. עם זאת, השאלה מה יהיו הקריטריונים לחישוב הפיצויים ולמתי יוטלו עדיין פתוחה. המחלוקת נמשכת גם בפסיקה ובספרות, והמחוקק טרם קבע החלטה סופית.
פיצויים עונשיים הם כסף שמחייבים לשלם למי שעשה רע, בנוסף לפיצוי על הנזק. הם נועדו גם להעניש ולהגיד "זה לא בסדר".
פיצויים רגילים הם כסף שמתקן נזק. פיצויים עונשיים נותנים מעבר לזה כדי להעניש או להרתיע אחרים.
המטרה היא שפחות אנשים יעשו רע. אם הפיצוי גדול, למזיק לא ישתלם לחזור על המעשים.
בדרך כלל מקבלים אותם כשמישהו עשה מעשה בכוונה לפגוע או כשהמעשה היה חמור מאוד. לפעמים גם ברשלנות קשה.
אלה תשלום גדול יותר בגלל פגיעה ברגשות או בכבוד. כאן המוקד הוא הנזק לנפגע, אך סכום הפיצוי גדל כי המזיק היה רע יותר.
במשפט הפלילי המדינה נותנת עונש. בציביר האזרחי משלמים כסף לניזוק. פיצויים עונשיים מטשטשים את ההפרדה הזו.
בארצות הברית לעיתים מקבלים פיצויים עונשיים גדולים. בפסק דין מפורסם שיקלו אם הסכום לא מופרז. באנגליה הגבילו אותם למקרים מיוחדים.
החוק לא קובע חד-משמעית. בתי המשפט פסקו פיצויים כאלה במקרים קשים. יש הצעה בחקיקה לתת כללים ברורים יותר.
בקיצור: פיצויים עונשיים הם עוד תשלום שמטרתו להראות שאסור להתנהג כך. בתי המשפט שוקלים מתי זה הולם ומתחשבים בחומרת המעשים.
תגובות גולשים