פירסינג

פירסינג (מ-Pierce, לנקב; לפי האקדמיה ללשון העברית: נִזּוּם) הוא הליך קוסמטי שבו מנקבים את הגוף כדי לענוד תכשיט. המקומות הנפוצים הם תנוך האוזן, הנחיר (נזם), מחיצת האף (ספטום, המחיצה בין הנחיריים), הליקס (אפרכסת האוזן), הטראגוס (סחוס ליד פתח האוזן), טבור, גבה, לשון, שפה ואיברי מין.

ניתוק העגיל נעשה בשתי דרכים עיקריות: אקדח עגילים או מחט סטרילית. אקדח עגילים מהיר וזול, ומשתמש בעגיל בעל קצה חד שמוחדר בכוח. המחט חלולה ודומה למחט מזרק; היא מדויקת יותר ומעדיפה לרוב אזורים רגישים וסחוס.

אקדח עגילים נפוץ לניקוב תנוך האוזן. הוא מהיר אבל פחות מדויק והריפוי עלול להיות איטי יותר. שימוש בו בנחיר או בסחוס עלול להגביר סיכון לזיהום וצלקות. בגלל גודל האקדח לעיתים נקבע מיקום שגוי לנזם.

ניקוב במחט נותן דיוק טוב יותר ופחות נזק לרקמות. בדרך כלל משתמשים במחטים סטריליות באזורים שאינם תנוך האוזן.

סוגים נפוצים: חישוק לחץ (BCR, טבעת עם גולה כסוגר) ומוט (Barbell, מוט עם גולות בקצוות). בעגילי אף משתמשים גם בנזם נקודה, תיל עם כדורון או אבן. מתכות מומלצות: פלדת אל חלד איכותית, טיטניום, זהב 14 קרט ומעלה, פלטינה. יש להימנע מניקל (אלרגן) וכסף שעלול להשאיר כתם אפור. עובי התכשיט משתנה לפי מקום הניקוב.

ההחלמה משתנה לפי מיקום: כ־6 שבועות בתנוך ועד כמה חודשים בסחוס או בטבור. בזמן ההחלמה ייתכנו הפרשות; חשוב לשמור על ניקיון. יש לשטוף תמיסת מי מלח פעם ביום ולהימנע מאלכוהול וממי חמצן שמפריעים לריפוי. לא לסובב או להוציא את העגיל בזמן ההחלמה, החור עשוי להיסגר.

לאחר שנוצרה תעלת עור (פיסטולה) ניתן להחליף תכשיטים. הוצאת העגיל לפרקי זמן ארוכים עלולה להצר את החור. תוצאות הצלקת תלויות במיקום, בעובי התכשיט ובמשך הזמן שהוא נשאר.

האזכורים המקראיים כוללים את רבקה שלבשה נזם באף, הזכרת תכשיטים בסיפורי יציאת מצרים, וזכירת נזמי זהב בהקשר לאויבי גדעון. כתובים נוספים מזכירים תכשיטים בהקשרים מוסריים ולשוניים.

ניקוב שלא בתנוך החל להופיע באופנה המערבית במחצית המאה ה־20. ב־1975 נפתחה בארה"ב החנות הפורמלית הראשונה לפירסינג (Gauntlet). בשנות ה־70 הפירסינג היה חלק מתרבות הפאנק, ובהמשך אומץ גם על ידי ידוענים והשפיע על הזרם המרכזי (למשל פירסינג בטבור שהופיע בוווידאו מוזיקלי ב־1993).

הנזם הגיע מהמזרח התיכון למזרח הרחוק במאה ה־16, ולאוחר מכן אל המערב דרך הודו. הנזם פופולרי במקומות רבים היום.

פופולרי החל משנות ה־80. לניקוב מרכזי משתמשים במחט ובתכשיט בעובי סביב 1.6 מ"מ. בהתחלה התכשיט ארוך יותר כי הלשון יכולה להתנפח. לאחר ירידת הנפיחות מחליפים בעגיל קצר יותר.

הפופולריות גדלה מאז הופעת ביקיני בשנות ה־50 ולקראת שנות ה־90, כשדוגמניות וידועניות הציגו פירסינג בטבור בציבור.

ניקוב תנוך האוזן מאוד נפוץ בישראל ובדרך כלל נעשה בתחילת העשרה. גם נזם נפוץ, כולל בחברות שמרניות יחסית. צה"ל מגביל פירסינגים לתנוכי האוזן לשני עגילים לחיילות, אם כי יש עמידה וניסיונות לעקוף את הכללים. מחקר צבאי מ־2005 הראה שיעור קטן של פירסינגים באוכלוסיית הנבדקים.

תיקון חוק רישוי עסקים (אוגוסט 2004) אוסר לנקב קטין מתחת לגיל 16, מחוץ לתנוך האוזן, ללא הסכמת הורה או אפוטרופוס. המטרה הייתה להגן על קטינים מפני החלטות שנגרמות מלחץ חברתי.

ארכאולוגים מצאו עדויות לניקובים והחלפות תכשיטים באתר בונצ'קלו טרלה (טורקיה), מלפני כ־12,000 שנים. נמצאו חפצי פירסינג מאבן, נחושת ואובסידיאן, והם מופיעים בקברים של מבוגרים, מה שמרמז על שימוש טקסי או סימון בגרות.

פירסינג (ניקוב בחור בשביל לענוד תכשיט) הוא כשמכניסים עגיל או טבעת לגוף. עושים זאת בתנוך האוזן, באף (נזם, עגיל באף), בלשון ובטבור.

מחט שמנוקבת דרך העור מדויקת ונקייה. יש גם אקדח עגילים, מהיר אבל פחות עדין.

אקדח רגיל לתנוך. לא מומלץ להשתמש בו בסחוס או באף, כי זה עלול לפצוע.

מחט חלולה דומה למחט מזרק. היא מדויקת ומומלצת לאזורים רגישים.

יש טבעות ומוטות. בחישוק יש גולה שסוגרת אותו. חשוב שהתכשיט לא יגרום לאלרגיה. מתכות טובות הן טיטניום, זהב ופלדת אל חלד.

ההחלמה קצרה בתנוך ועשויה להיות ארוכה בסחוס או בטבור. שוטפים במי מלח פעם ביום. אסור להשתמש באלכוהול על המקום. לא לשחק עם העגיל.

אחרי ההחלמה אפשר להחליף תכשיטים. אם מוציאים את העגיל מוקדם מדי החור עלול להיסגר.

בסיפורי התנ"ך מוזכרים עגילים ונזמי זהב בדמויות כמו רבקה.

בימי קדם עגילים היו נדירים מחוץ לאוזן. בשנות ה־70 פירסינג גם סימל מרד. מאוחר יותר ידוענים עזרו להפוך פירסינג לפופולרי.

באתרים עתיקים בטורקיה נמצאו חפצי פירסינג מלפני כ־12,000 שנה. הם נמצאו בקברים של מבוגרים, אולי כסימן להתבגרות.