פליקס החתול

פליקס החתול (באנגלית: Felix The Cat) הוא אחד מדמויות האנימציה המוכרות ביותר. גופו השחור מול פניו הלבנות, עיניו וחיוכו הגדולים הפכו לסמלים מזוהים. סרטיו שילבו מצבים סוריאליסטיים, אירועים ודימויים מוזרים שאינם מציאותיים, והפכו אותו לכוכב קולנוע במזג מוקדם של תקופת הראינוע.

הדמות הופיעה לראשונה ב-1919 בסרטון "Feline Follies" באולפנו של פאט סאליבן, ובבימוי אוטו מסמר. קיימת מחלוקת היסטורית מי יוצר הדמות בפועל, סאליבן, שהיה בעל האולפן והמפיק, או מסמר, האנימטור שצייר רבות מהסרטונים. גם היסטוריונים תומכים בשתי הטענות, אך ברור ששניהם השפיעו על התפתחות הדמות.

בסרטוני 1919 הופיע תחילה "מאסטר תום", ולאחר כמה הופעות שונה שמו לפליקס. ב-1924 אנימטור ביל נולן עיצב את פליקס מחדש כעגול וחמוד יותר. מסמר תרם רבות להנפשה וליצירת האישיות של החתול, ולעתים צייר דמויות בהשראת צ'ארלי צ'פלין.

בשנות ה-20 פליקס זכה להצלחה עצומה. סרטיו הופצו בהמונים, והוא הופיע ברצועות קומיקס, שימש לפרסומת וסחף אחריו מוצרי מרצ'נדייז. דמויות משנה נוספו לסיפוריו, והחתול הפך לחלק מהתרבות הפופולרית. סרטיו זכו לשבחים על היצירתיות והסוריאליזם שבהם; צעדתו המזוהה הפכה לסמל מסחרי.

פליקס היה גם הדמות הראשונה ששודרה בטלוויזיה בניסוי מוקדם ב-1928. הבובה שלו הוצבה מול מצלמה ונצפתה פעם ביום במשך תקופה.

עם עליית הסרטים המדובבים בסוף שנות ה-20, ובעיקר בעקבות הצלחת מיקי מאוס, דמותו האילמת של פליקס נחלשה. ניסיונות להפוך את פליקס לדובר ולהפיק סרטים צבעוניים ב-1936 נכשלו, וחוזה ההפצה בוטל. חיי משפחה וקשיים אישיים פגעו גם בקריירת סאליבן, ובאולפנו קרו שינויים והפסקות.

ב-1953 סדרות ויציאויות חדשות החזירו את פליקס אל הטלוויזיה. ג'ו אוריאולו, שעבד עבור מסמר, קיבל את הזכויות והפיק סדרה טלוויזיונית מצליחה שבה הוצג תיק התעלולים הקסום של פליקס. תיק זה היה כלי עלילתי מרכזי, שהשתנה והעניק לפליקס יכולות שונות לפי הצורך. באותה תקופה הופצו גם סרטים קצרים וקומיקסים מחודשים.

מאז פליקס המשיך להופיע בטלוויזיה, בסרטון באורך מלא ב-1989 שלא הצליח בקופות, ובסדרות ובמוצרים שונים בשנות ה-90 וה-2000. דון אוריאולו, בנו של ג'ו, ממשיך לשמור על הזכויות ולשווק את הדמות.

בגלל הפופולריות שלו אימצו אנשים וארגונים את דמותו כקמע. דוגמה בולטת היא נסיעה היסטורית שבה הצטייד צ'ארלס לינדברג בבובה של פליקס. גם יחידות צבאיות וארגונים מסחריים השתמשו בדמות כסמל. כיום יש אף חברות מוצרי חיות המחמד הנושאות את שמו ותמונתו של פליקס.

המורשת של פליקס ניכרת בהשפעות על דמויות חתול מוקדמות אחרות, ברצועות הקומיקס שחודשו ומהדורות וידאו של הסרטונים הישנים. למרות השינויים בסגנון ובתקופות, פליקס נשאר דמות מרכזית בתולדות האנימציה.

פליקס הוא חתול מצויר מפורסם. הוא שחור עם פנים לבנות וחיוך גדול. הסרטים שלו מצחיקים ולעיתים מוזרים, כמו חלומות.

הדמות הופיעה לראשונה ב-1919. היו מחלוקות מי בדיוק יצר אותו. שני אנשים עבדו עליו והפכו אותו למפורסם.

בסרטון הראשון קראו לו "מאסטר תום". אחר כך קראו לו פליקס. ב-1924 עיצבו אותו שוב כדי שיהיה חמוד יותר.

בשנות ה-20 הוא היה כוכב. הוציאו קומיקסים, צעצועים ושירים על שמו. אפילו בלונים עם דמותו הראו בתהלוכות.

פליקס היה גם הדמות הראשונה שהראו בטלוויזיה בניסוי ב-1928. הקליטה היתה תצוגה ראשונה של תמונה בטלוויזיה.

כשיצאו סרטים עם קול, דמויות חדשות כמו מיקי מאוס הפכו לפופולריות. זה הפחית מהתהילה של פליקס. ניסו להחזירו לשידור כמה פעמים, אבל זה לא כל כך צלח.

ב-1953 החלו לשדר את סרטוני פליקס שוב. ג'ו אוריאולו הפיק סדרת טלוויזיה. הוא נתן לפליקס תיק תעלולים קסום, תיק שמכיל דברים שעוזרים לו תמיד.

אחר כך פליקס הופיע שוב בסדרות שונות, בסרט ובמשחקי וידאו. משפחת אוריאולו מטפלת בזכויות הדמות עד היום.

בגלל שהוא היה כל כך אהוב, אנשים השתמשו בו כסמל ומזל. טייסים וחברות השתמשו בדמותו על מדליות ולוגואים. יש גם מוצרים של מזון לחתולים שנושאים את שמו.

פליקס נחשב לאחד החתולים המצוירים החשובים בהיסטוריה של הסרטים המצוירים.