פסטיש הוא שיטה אמנותית שמחקה, בדרך כלל באופן קליל, סגנון או עלילה של יצירה קודמת. המחקה אינו מנסה לתת פירוש חדש עמוק ליצירה המקורית, ולכן הוא שונה מפרודיה וסאטירה. פרודיה היא חיקוי שמעוות בכוונה כדי להצחיק או לבקר; סאטירה משתמשת לעתים קרובות בהומור כדי לבקר חברה או אידיאולוגיה.
באנגליה בסוף המאה ה־19 נהגה לקרוא "פסטיש" ליצירה שמערב סגנונות שונים. המילה באה מאיטלקית (pasticcio), שם היא מתארת תערובת של מרכיבים, כמו פאי עשוי רכיבים רבים. במהלך המאה העשרים משמעות המילה הושתקה והפכה לרוב פשוט לתיאור חיקוי או העתקה של סגנון.
ההבחנה בין פסטיש לפרודיה חשובה: פרודיה משמיטה ומשננת כדי ליצור משמעות חדשה או לבקר, בעוד פסטיש "מדביק" קטעים ממקורות שונים בלי לכפות בהכרח פרשנות חדשה.
הוגים כמו פרדריק ג'יימסון ראו בפסטיש מין "פרודיה ריקה" של הפוסטמודרניזם. לפי ג'יימסון, בפרספקטיבה פוסטמודרנית ההיבט המבקר של הפרודיה נחלש, כי המציאות עצמה מפורקת.
פסטיש נפוץ במיוחד בסוגות כמו פנטזיה ובספרות מעריצים (fan fiction). יש סיפורים על שרלוק הולמס שנכתבו על ידי כותבים אחרים והם דוגמה לפסטיש. גם במוזיקה נאמר שחלק מיצירותיו של מוצארט הן פסטיש של סגנון הבארוק.
בקולנוע הפוסטמודרני נראה פסטיש בסרטים שמשלבים סגנונות מוכרים במכוון. דמויות ובימוי של קוונטין טרנטינו והאחים כהן מצביעים על שימוש כזה. האדריכלות הפוסט־מודרנית גם היא כוללת פסטיש, כמו ה־Piazza D'Italia בניו אורלינס ועיצובים של מייקל גרייבס עבור מלונות דיסני. פרסומות רבות גם הן מחקות סגנונות פופולריים כאמצעי שיווק.
פסטיש היא דרך לאמץ סגנון של יצירה אחרת. זה מראה משהו מוכר, אבל לא תמיד מנסה לצחוק או לבקר.
המילה הגיעה מאיטלקית ומשמעותה תערובת, כמו פאי שעשוי מחומרים רבים. פעם פירושה היה גם שילוב של סגנונות שונים.
פרודיה שונה: פרודיה מחקה כדי להצחיק או לעשות מבט ביקורתי. פסטיש פשוט לוקח רעיונות וסגנונות ומחבר ביניהם.
פסטיש נפוץ בספרים של מעריצים, למשל סיפורים על שרלוק הולמס שלא כתב הכותב המקורי.
בסרטים רואים פסטיש כששילובים של סגנונות מוכרים. יש יוצרים מפורסמים שמשתמשים בזה.
גם בבניינים אפשר לראות פסטיש. הם משלבים חלקים ישנים וחדשים יחד. פרסומות משתמשות בפסטיש כדי למשוך תשומת לב.
תגובות גולשים