פסיכובלשנות

פסיכובלשנות (או פסיכולינגוויסטיקה) חוקרת את התהליכים הפסיכולוגיים שמעורבים בלמידה ובשימוש בשפה.

התחום החל להתפתח במחצית הראשונה של המאה ה-20 יחד עם מחקרים אחרים בפסיכולוגיה. שאלה מרכזית היא איך אנשים רוכשים שפה. הגישה הביהביוריסטית (ביהביוריזם, רעיון שלפיו למידה היא התניה דרך תגמולים ועונשים) טענה שרכישת שפה היא תוצאה של חשיפה וחיזוקים. ב-1957 פרסם ב.פ. סקינר את הספר "Verbal Behavior" וטען כך.

מאמר הביקורת של נועם חומסקי מ-1959 הדגיש בעיות בגישה הביהביוריסטית. המאמר פתח דרכו של מחקר חדש בבלשנות תאורטית (הגישה הגנרטיבית) ובפסיכובלשנות. כיום נהוג לראות רכישת שפה כשילוב של יכולות מולדות והמפעילים שמספקת הסביבה. המונח "דקדוק אוניברסלי" מתאר את היכולות הלשוניות המולדות שיש לאדם.

מעבר לרכישה, פסיכובלשנים חוקרים גם אילוצי זיכרון (מגבלות בזיכרון), מורכבות מבנית של משפטים והפרעות בין מערכות קוגניטיביות שונות (כאשר מערכות חשיבה שונות מתערבות ומקשות על ביצוע משימה).

פסיכובלשנות היא חקר איך אנשים לומדים ושותים שפה. שפה כאן = מילים ודיבור.

הרעיון התחיל במחצית הראשונה של המאה ה-20. חוקרים חשבו שאנשים לומדים דרך תגמולים. זה נקרא ביהביוריזם. בשנת 1957 סקינר כתב ספר שטען כך.

בשנת 1959 חומסקי אמר שיש בעיות ברעיון הזה. הוא חשב שיש לנו גם יכולות מולדות ללשון. "דקדוק אוניברסלי" זה שם ליכולת המולדת הזאת. אחרי זה חוקרים ראו שלמידת שפה היא שילוב של משהו שנולדנו איתו ושל מה שמלמדים אותנו.

פסיכובלשנות גם בודקת למה משפטים ארוכים קשים לזכור. היא בוחנת את בעיות הזיכרון ואת מתי מערכות חשיבה שונות מתערבות ומקשות עלינו.