פסק הדין מ-24 בפברואר 1803 קבע עיקרון מרכזי: בית המשפט העליון יכול לבטל חוק שפוגע בחוקה. העיקרון נקרא "ביקורת שיפוטית", כלומר, בדיקה משפטית של חוקי הקונגרס מול חוקת המדינה. ההחלטה גם קבעה שהעליון הוא הפרשן הסופי של החוקה.
בבחירות של 1800 נבחר תומאס ג'פרסון כנשיא. לפני שעזב את תפקידו, הנשיא היוצא ג'ון אדמס מינה שופטים חדשים כדי לחזק את הפדרליסטים. בין הממונים היה ויליאם מרבורי. חלק מההסמכות לא נמסרו בזמן. המזכיר לשעבר, ג'ון מרשל, חתם על חלק מההסמכות והיה האדם שעתיד לשבת כראש בית המשפט העליון.
כשהגיע ג'פרסון לשלטון, המזכיר החדש, ג'יימס מדיסון, עיכב את מסירת ההסמכות. מרבורי ביקש מבית המשפט צו עשה (צו מנדמוס), צו שמחייב פקיד ציבור לבצע פעולה מסוימת, שיאלץ את מדיסון למסור את ההסמכה.
נשיא בית המשפט ג'ון מרשל פסק פה אחד: מרבורי באמת היה זכאי לקבל את ההסמכה, והיה על מדיסון למסור אותה. אבל בית המשפט מצא שאינו מוסמך להעניק את הצו המבוקש. הסיבה: חוק השיפוט מ-1789 נתן לבית המשפט את היכולת לבקש צו כזה, אך סעיף זה של החוק סותר את החוקה. פרק 3 (Article III) בחוקה קובע אילו מקרים נמצאים בסמכות המקורית (original jurisdiction) של בית המשפט העליון, וצו מנדמוס לא נכלל בהם. לכן, לפי מרשל, אותו חלק בחוק השיפוט בטל.
בכך קבע בית המשפט את זכותו לבטל חוקים שנוגדים את החוקה. מרשל טען שזה נובע מפרשנות החוקתית ומעקרון הפרדת הרשויות: בית המשפט צריך לשמור על תחום סמכותו כפי שהוגדר בחוקה. אחרי עשרות שנים, פסיקה זו שימשה לביטול חוקים פדרליים, למשל בפסק דין דרד סקוט ב-1857.
הפסיקה חיזקה מאוד את מעמד בית המשפט העליון והפכה אותו לשחקן מרכזי במערכת הפוליטית. הפדרליסטים ראו בכך הצלחה פוליטית. המתנגדים, בעיקר הרפובליקנים-דמוקרטים, רצו סמכויות מדינתיות רחבות יותר לבטל חוקים פדרליים, אבל מרשל קבע שסמכות הביטול נמצאת בידי בית המשפט העליון בלבד.
עם זאת, קיימים גבולות לכוח זה. בתי המשפט אינם יכולים ליזום בדיקה של חוקים לבד; רק אדם שנפגע מהחוק יכול לערער (זכות עמידה). כך הביקורת השיפוטית פועלת בדרך כלל בתגובה לפגיעה ממשית, ולא כמחאה פוליטית שוטפת.
כמו כן, השופטים נמנים כמינויי נשיאים, הם מוחזקים לתקופות ארוכות ולעתים לכל החיים. זה נותן יציבות ותחושת המשכיות לחוקה. אך גם גורם לביקורת: הרכב השופטים יכול להשתנות באופן שייצר שינויים גדולים בפסיקה. זה יכול להביא לויכוחים עזים סביב פסקים בנושאים שנויים במחלוקת וחזקת ההשפעה הפוליטית על פסקי הדין.
בסיכומו של דבר, מרבורי נגד מדיסון הקנה לבית המשפט העליון בישראל של ארה"ב תפקיד של שופט סופי על חוקתיות החוקים. ההחלטה שינתה את יחסי הכוחות בפוליטיקה האמריקאית והניחה יסוד חשוב במבנה הדמוקרטיה.
ב-24 בפברואר 1803 בית המשפט העליון בארה"ב קיבל החלטה חשובה. הוא אמר שהוא יכול לבטל חוק אם הוא סותר את החוקה. "חוקה" היא חוקי היסוד של המדינה.
לפני שהנשיא החדש, תומאס ג'פרסון, נכנס, הנשיא היוצא ג'ון אדמס מינה שופטים. אחד מהם היה ויליאם מרבורי. המסמכים של המינוי לא נמסרו בזמן. ג'יימס מדיסון, מזכיר המדינה, עיכב את המסירה.
מרבורי ביקש צו עשה (צו שמחייב פקיד לעשות מעשה). הוא ביקש מבית המשפט לוודא שהוא יקבל את המינוי.
ג'ון מרשל, נשיא בית המשפט העליון, פסק כך: מרבורי היה צודק, אבל בית המשפט לא יכול לתת לו את הצו. החוק שאמר שהעליון יכול לתת צו כזה סתר את החוקה. לכן אותו חלק בחוק אינו תקף.
בפסיקה זו הוחלט שכשחוק סותר את החוקה, בית המשפט יכול לבטל אותו. זה נקרא "ביקורת שיפוטית", בדיקה אם חוק חוקי לפי החוקה.
ההחלטה נתנה לבית המשפט כוח חשוב: לבדוק חוקים ולבטל את אלה שסותרים את החוקה. אך יש כללים: רק אדם שנפגע מהחוק יכול להביא את העניין לבית המשפט. השופטים לא נבחרים על ידי הציבור. הם ממונים לתקופה ארוכה ולעתים לכל החיים.
המשמעות היא שבית המשפט יכול לתת יציבות לחוקים. אבל גם להיות מקור לוויכוחים, כי כששופטים שונים יושבים - התוצאות יכולות להשתנות.
תגובות גולשים