פסק דין פלסי נגד פרגוסון

פסק הדין פלסי נגד פרגוסון (Plessy v. Ferguson, 1896) קבע שיש להחיל הפרדה גזעית במקומות ציבוריים, אם השירותים ניתנים באיכות זהה. דוקטרינת "נפרד אך שווה" פירושה שאפשר להפריד בין לבנים ושחורים אם התנאים נראים שווים.

ההחלטה התקבלה בפני רוב של 7 מול 1. השופט הנרי בילינגס בראון כתב את דעת הרוב. השופט ג'ון מארשל הארלן כתב את דעת המיעוט שהתנגדת להפרדה.

לפני מלחמת האזרחים בית המשפט העליון הצדיק דברים כמו העבדות, למשל בפסק דין דרד סקוט. אחרי המלחמה הוסרו העבדות (התיקון ה-13) והוחדר עיקרון שוויון בפני החוק (התיקון ה-14). עם זאת, מדינות הדרום בנו בשלהי המאה ה-19 מערכות חקיקה שהטמיעו אפליה גזעית, כדי למנוע משחורים להשתתף באופן מלא בחברה.

העתירה שנדונה התייחסה לחוק של לואיזיאנה מ-1890 שדרש קרונות רכבת נפרדים ללבנים ולשחורים. בית המשפט קבע שהתיקון ה-14 מבטיח שוויון בפני החוק, ולא מחייב אינטגרציה בין גזעית. לכן, נחשב חוקי להפריד שירותים ציבוריים אם לא הוכח שהם פחות איכותיים לאחד הצדדים.

מתנגדי ההחלטה טענו כי הכוונה מאחורי החוקים היתה למנוע שוויון אמיתי. נקודת המבט הזאת התקבלה לבסוף ב-1954, בפסק הדין בראון נגד מועצת החינוך, שבו הוגדרה מדיניות "נפרד אך שווה" כבלתי חוקתית.

ב-1896 קבע בית המשפט העליון בפסק דין פלסי נגד פרגוסון שהותר להפריד בין לבנים לשחורים במקומות ציבוריים. זה נקרא "נפרד אך שווה". פירוש: מותר להפריד אם השירותים נראים שווים.

לפני המלחמה היו אנשים שעבדו כעבדים. אחרי המלחמה ביטל התיקון ה-13 את העבדות. התיקון ה-14 אמר שהאנשים צריכים לזכויות שוות בפני החוק. למרות זאת, מדינות הדרום יצרו חוקים שמפרידים בין אנשים.

המקרה נגע לחוק של לואיזיאנה מ-1890 שרצה קרונות רכבת נפרדים. בית המשפט אמר שהתיקון ה-14 לא מחייב שילוב, ולכן ההפרדה חוקית אם נראית שווה.

אנשים רבים ראו בהפרדה דרך לעוד אפליה. לבסוף, ב-1954 פסק דין אחר בשם בראון נגד מועצת החינוך ביטל את הרעיון של "נפרד אך שווה".