פרויקט הלביא

פרויקט הלביא היה מיזם ישראלי לפיתוח מטוס קרב חד־מנועי, רב־משימתי, מודרני וזול. בוצעו שלבי תכנון מתקדמים ונבנו שלושה אבות־טיפוס, שניים מהם טסו. בסופו של דבר הממשלה החליטה להפסיק את הפרויקט.

ב־1989 השלימה התעשייה האווירית בניית אב־טיפוס נוסף שהוסב ל"מדגים טכנולוגיות" (לביא TD) והוטס לצורך הדגמות. מטוס זה קורקע סופית בשנות ה־90.


בראשית שנות ה־80 נקבעה החלטה מדינית לפתח מטוס קרב מקומי בשם "הלביא". ההצעה קודמה בעיקר על־ידי שר הביטחון עזר ויצמן, והוצגה כמטוס קטן וזול, מותאם לצרכי ישראל. החלטת המדינה התקבלה למרות הסתייגויות חיל האוויר ולרקע פוליטי פנימי.


הלביא תוכנן כמטוס קטן עם מערכות מתקדמות ותוכנה רבה. הוא כלל "מערכת טוס על חוט", מערכת בקרה חשמלית לבקרת המטוס במקום חיבורים מכניים, ותצורת כנף שנועדה לשפר תמרון. אוויוניקה (ציוד אלקטרוני במטוס) כללה כלים לאבחון ותחזוקה אוטומטית. המנוע שנבחר בפיתוח היה PW1120 של פראט אנד ויטני, ומטרתו הייתה לתת יחס דחף־משקל גבוה. הלביא נועד להחליף דגמים ישנים ולהתמודד עם מטוסים כמו F-16.


במהלך הפרויקט נדונו חלופות שונות: מטוס חד־מנועי זול עם מנוע F‑404 של ג'נרל אלקטריק או מטוס עם מנוע PW1120. הערכות כלכליות לא היו אחידות. ועדות ישראליות ואמריקאיות העריכו את עלות המטוס באופן שונה, והיו חילוקי דעות על יכולת ישראל לממן ייצור עצמי. גם המעורבות האמריקאית השפיעה, לחברות אמריקאיות ולגורמים פוליטיים בארצות הברית היו אינטרסים בבחירת המנוע ובתמיכה בפרויקט.


אב־הטיפוס הראשון טס לראשונה ב־31 בדצמבר 1986, בטיסת ניסוי של מנחם שמול. האב־טיפוס השני שודרג וכלל מערכות נוספות; הוא טס ב־8 בינואר 1987. עבודת הפיתוח שילבה טייסי קרב, מהנדסים וטכנאים רבים.


ב־30 באוגוסט 1987 החליטה ממשלת ישראל בהצבעה צמודה להפסיק את פרויקט הלביא. הסיבות כללו עלויות גבוהות, חוסר יכולת לממן ייצור לבד וסירוב אמריקאי להעביר כספי סיוע לייצור, בין השאר עקב חשש מתחרות בייצור מטוסים אמריקאיים. הערכות כלכליות הצביעו כי דגם משופר של F‑16 עשוי להיות זול בכ־40% מהלביא, במיוחד אם ייוצר בהיקף גדול.

ההחלטה הובילה לפיטורי כ־3,000 עובדים בתעשיות הביטחוניות. לאחר הביטול, שני אבות־הטיפוס נקבעו לקרקע; אחד הוצג במוזיאון חיל האוויר, ואחר הוסב למדגים טכנולוגיות וקורקע בשנות ה־90. חלק מהדגמים והחלקים נגרטו בסוף שנות ה־90.


חיוביים ראו בפרויקט מקור לגאווה טכנולוגית. רבים טענו שביטולו תרם לצמיחת ההיי־טק הישראלי, כי מהנדסים שהשתחררו החלו מיזמים אזרחיים. אחרים הדגישו את העלויות והקשיים הכלכליים של ייצור מטוס עצמאי.


היו דיווחים וטענות כי טכנולוגיות מהלביא הועברו לסין וכי המטוס הסיני J‑10 דומה לתכנון הלביא. דיווחים אלו פורסמו בתקשורת בשנות ה־80 וה־90, אך נידונים כמחלוקת.


בשנת 1988 חתמה התעשייה האווירית על עסקה להעברת טכנולוגיות ושדרוגי מטוסים לדרום אפריקה. בעסקה הועברו גם עובדים שעסקו בפיתוח הלביא כדי לסייע בייצור מקומי.

הלביא היה ניסיון של ישראל לבנות מטוס קרב מקומי. בנו שלושה אב־טיפוס. שניים מהם עפו בשמי הארץ.


בתחילת שנות ה־80 הוחלט לבנות מטוס חדש בישראל. ההחלטה התקבלה כדי שיהיה מטוס מתאים וזול לצרכים המקומיים.


הלביא תוכנן להיות קטן ומהיר. יש בו מחשבים וציוד אלקטרוני שנקרא אוויוניקה. מערכת "טוס על חוט" היא בקרה חשמלית שמחליפה חוטים מכניים. המנוע שנבחר בפיתוח נקרא PW1120.


דיברו אם להשתמש במנועים שונים ולהשוות את המחיר לייבוא מטוסים כמו ה‑F‑16. היו הרבה דיונים על המחיר והאם ישראל יכולה לשלם על הייצור.


הטיסה הראשונה של אב־הטיפוס הייתה ב־31 בדצמבר 1986. טייס הניסיון היה מנחם שמול. אב־טיפוס שני טס ב־8 בינואר 1987.


הממשלה החליטה להפסיק את הפרויקט ב־30 באוגוסט 1987. זה קרה כי הייצור יקר והארצות המאוחדות לא רצו לממן את הייצור. אחרי הביטול פוטרו כ־3,000 עובדים. אחד האב־טיפוס הוצג במוזיאון וחלקים אחרים נגרטו.


היו דיווחים שטכנולוגיות מהלביא הגיעו לסין. נטען שהמטוס הסיני J‑10 דומה ללביא.


ב־1988 נחתמה עסקה עם דרום אפריקה לשדרוג מטוסים ולשיתוף עובדים מהתעשייה האווירית.