הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מגדיר את סמכויות הקונגרס ומבנהו. הקונגרס הוא רשות מחוקקת דו‑ביתי (ביקמרליזם) המורכבת מבית הנבחרים ומהסנאט. הפרק מחולק לעשרה חלקים שנוגעים לסמכויות החקיקה, להרכב הבית והסנאט, לתהליך הבחירות, לכללי עבודת הבתים, לתהליך החקיקה ולמגבלות על הממשלה והמדינות.
החלק הראשון מעניק לקונגרס "את כל סמכויות החקיקה" (vesting clause) ומבסס את עקרון הפרדת הרשויות: המחוקק מחוקק, הנשיא מפעיל והמערכת המשפטית שופטת. המדענים הפוליטיים מדגישים תפקידים שונים בפרשנות החוקה: טקסטואליזם (להיצמד למילים), אוריג'ינליזם (לחפש את כוונת המנסחים) ופרשנויות פרגמטיות. ג'יימס מדיסון ותאוריות של מונטסקייה ואלכסנדר המילטון השפיעו על העיצוב של הקונגרס כדו‑ביתי.
בחלק זה מוגדר גם מתח בין סמכויות מפורשות לסמכויות משתמעות. סעיף חשוב הוא חלק 8, המונה סמכויות ספציפיות של הקונגרס. סעיף 18, שנקרא "חוקי הנחוץ והראוי" (necessary and proper clause), מונח טכני שפירושו שהקונגרס יכול לחוקק חוקים שיעזרו לו לבצע את סמכויותיו, הוא הבסיס לסמכויות משתמעות.
נקודת מחלוקת נוספת היא האם הקונגרס יכול להעביר חלק מסמכויותיו לגופים אחרים. הגישה המחמירה נקראת "דוקטרינת אי‑ההאצלה" (לא להעביר סמכויות), ואילו הגישה הגמישה מאפשרת האצלה. פסקי דין מוקדמים של בית המשפט העליון קיבלו האצלה בתנאים מסוימים.
החלק השני מגדיר את בית הנבחרים. חברי בית הנבחרים נבחרים לכל שתי שנים על ידי בוחרי המדינה. הם חייבים להיות בני 25 לפחות, אזרחים 7 שנים ותושבי המדינה.
בית הנבחרים הוא הבית ה"עממי" ותקופת הכהונה הקצרה (שנתיים) נועדה לשמור על קשר ישיר בין הבוחר לנציג.
תנאי הגיל והאזרחות הם בלעדיים; מדינות אינן יכולות להוסיף דרישות נוספות. פסיקה חשובה (Powell v. McCormack) קבעה זאת.
מושבי בית הנבחרים מוקצים לפי אוכלוסייה. בהיסטוריה הוסדרה ההקצאה כולל מפקד אוכלוסין כל עשור. בעבר הוסדרה הפשרה של שלוש החמישיות לגבי עבדים, ובאחר מכן בוטלה בתיקון ה‑14. דרישות לאחידות מיסים שונו על ידי תיקון ה‑16 שקבע סמכות פדרלית למס הכנסה.
החלק השלישי מגדיר את הסנאט. כל מדינה מקבלת שני סנאטורים, ולכן הסנאט מייצג מדינות ולא אוכלוסייה.
בתחילה נבחרו סנאטורים על‑ידי בתי המחוקקים של המדינות; התיקון ה‑17 שינה זאת וביטל את הבחירה העקיפה וביסס בחירה ישירה.
הסנאט מחולק לקבוצות כך שכל שנתיים נבחר שליש מהמושבים. תנאי הסף הם גיל 30, אזרחות 9 שנים ותושבות המדינה.
הסנאט מנהל משפטי הדחה (trial) לבעלי משרות שהועמדו לדין על ידי בית הנבחרים. סגן הנשיא הוא נשיא הסנאט אך מצביע רק במקרה של שוויון. להוראות ההדחה דרושים רוב של שני שלישים להרשעה.
החלק הרביעי עוסק בניהול הבחירות. בתי המחוקקים של המדינות קובעים כללים לבחירות, אך הקונגרס יכול לחוקק חוקים אחידים. זהו מקור המתח בין ריבונות המדינות לבין השליטה הפדרלית בנושאי בחירות. דוגמאות לכך הן חוק זכות ההצבעה מ‑1965 ושינויי פסיקה שחיזקו או החלישו את אכיפת זכויות ההצבעה.
החלק החמישי נותן לבתים סמכות לשפוט את כשירות חבריהם, לקבוע כללים פנימיים ולענש. יש דרישה לקוורום וניתנים כללים נגד פיליבסטר. בתי המחוקקים מנהלים יומנים ומתעדים פעולותיהם, אך יש חריגים למקרים סודיים.
החלק השישי קובע ששכר המחוקקים משולם מהאוצר הפדרלי, מעניק חסינות חלקית ("פסוקית הנאום או דיון", הגנה לדברי המחוקקים במסגרת עבודתם) ומונע כהונה במשרה נוספת ברשות המבצעת במקביל.
הסעיפים קובעים שהצעות חוק חייבות לעבור בשני הבתים ולזכות באישור הנשיא (Presentment clause). הנשיא יכול להטיל וטו; הקונגרס יכול לעקוף וטו ברוב של שני שלישים. סעיף ייחודי נותן לבית הנבחרים את הזכות ליזום חוקים שקשורים בהכנסות (Origination clause).
בחלק זה מפורטות הסמכויות המנויות (enumerated powers): מיסים, הלוואות, הסדרת מסחר (commerce clause), בניית דואר, פטנטים וזכויות יוצרים, הצהרת מלחמה, הקמת צבא וצי, וכללים על מידות וכסף. פירוש הרחב של חלק זה ובפרט סעיף 18 הוא מקור מרכזי למחלוקות על פדרליזם וסמכויות משתמעות.
החלק התשיעי קובע איסורים משמעותיים, כגון השהיית יבוא עבדים עד 1808 (היסטורי), הגבלת השהיית צו הביאס קורפוס במצבי מרד או פלישה, איסור על חקיקה למפרע ואיסור על bills of attainder (חקיקה שמענישה ללא משפט).
החלק העשירי מונה איסורים שחלים על המדינות: איסור על כניסה לאמנויות חוץ, איסור הנפקת מטבעות משל עצמן, איסורים על חקיקה שחורגת מחובות החוזה ועוד. אלה מבטיחים סמכות פדרלית אחידה בתחומים בינלאומיים ופיננסיים.
המחלוקות על פירוש סעיפי הפרק נמשכות. בית המשפט העליון ופסיקותיו משפיעות רבות על היקף סמכויות הקונגרס והאיזונים בין רמות השלטון.
הפרק הראשון בחוקת ארצות הברית מסביר מי עושה חוקים וכיצד. יש בו עשרה חלקים.
הקונגרס הוא הגוף שעושה חוקים. יש לו שני בתים: בית הנבחרים והסנאט. זה נקרא פרלמנט דו‑ביתי. החוקה כותבת אילו נושאים הקונגרס יכול לחוקק.
בית הנבחרים קרוב לאנשים. חבריו נבחרים כל שנתיים. צריך להיות בן 25 לפחות ולחיות במדינה שמייצגים.
בסנאט יש שני סנאטורים מכל מדינה. יש להם כהונה ארוכה יותר. סגן הנשיא הוא הנשיא של הסנאט.
המדינות מנהלות את הבחירות. הקונגרס יכול לקבוע חוקים אחידים כדי לשמור על הוגנות.
הבתים יכולים לקבוע כללים פנימיים. למחוקקים יש שכר והגנות מסוימות על מה שהם אומרים בעבודה (זו חסינות). הם גם לא יכולים לשמש בשתי משרות חשובות בו‑זמנית.
חוק חייב לעבור בבית הנבחרים ובסנאט ולבסוף לנשיא. הנשיא יכול לא לאשר (לווטו). הקונגרס יכול לשנות את דעתו בעזרת רוב מיוחד ולהפוך את החוק לחוק בכל זאת.
הקונגרס רשאי, למשל, לגבות מיסים, להסדיר סחר בין מדינות, להכריז מלחמה, להקים דואר, לקבוע חוקים לפטנטים ולהקים בתי משפט פדרליים. יש גם סעיף שמאפשר חוקים "נחוצים וראויים" כדי להפעיל את סמכויותיו (זה אומר לחוקק דברים שעוזרים לממש את העבודה).
יש מגבלות על מה שהקונגרס והמדינות יכולים לעשות. למשל, אין חוקים שמענישים אנשים בלי משפט. מדינות אינן יכולות להנפיק מטבע משלהן. חלקים אלה מגנים על זכויות ומחזיקים סדר בין המדינה לממשל הפדרלי.
החוקה והפרשנות שלה משתנות עם השנים. בתי המשפט מפרשים את המילים ויקבעו מה מותר ומה אסור.
תגובות גולשים