צ'לו

צ'לו (באנגלית: Violoncello; בעברית: בּטנונית) הוא כלי מיתר ממשפחת כלי הקשת. יש לו ארבעה מיתרים והוא משמש כנגן סולו וכחלק מהרכב קאמרי ותזמורת.

הצ'לו התפתח בצפון איטליה במאה ה־17 מתוך הוויולון או כינור הבס. במאה ה־17 הומצאו מיתרי גיד מלופפים במתכת, מה שאיפשר לצלילים נמוכים לצאת בכלים קטנים יותר. אנטוניו סטרדיווארי בנה כלים קרובים מאוד לצ'לו המודרני, אך רק במחצית השנייה של המאה ה־18, עם התגבשות התזמורות, נקבעו גודלו וצורתו של הצ'לו כפי שאנו מכירים היום. כלי תקופת הבארוק שונים מהמודרני בזווית הצוואר, בגובה הגשר ובחומרי המיתרים; לכל אלה השפעה על עוצמת ואופי הצליל. רגלית (אמצעי תמיכה) נוספת הוחדרה מאוחר יותר; קודם לכן החזיקו את הכלי בין הברכיים.

בצמרת הצ'לו יש מפתחות כיוון (לחיצה ומסובב לשינוי גובה המיתר). מתחתן צוואר עם שחיף, לוח לחיצה מעץ שחור שעליו לוחצים את המיתרים באצבעות כדי לשנות את הצליל. מתחת לצוואר נמצאת תיבת התהודה, הגוף העץ שמגביר את הצליל. הבטן עשויה בדרך כלל מעץ אשוח (עץ דק וקל) והדפנות והגב מאדר (מייפל) או עץ אחר.

על פני התיבה יש חתכים בצורת f הנקראים זרקות. הם מאפשרים לצליל לצאת מהכלי. על הבטן ניצב הגשר, חתיכת עץ עגולה גבוהה שמחזיקה את המיתרים ומעבירה את הרטט אל הגוף. הגשר אינו מודבק אלא מוחזק על‑ידי מתח המיתרים. מתחת לגשר יש מקל עץ קטן הנקרא נשמה (soundpost). הנשמה עומדת בין הבטן והגב; היא מונעת שקיעה של הבטן ומשפיעה על צבע הצליל.

בתחתית הכלי יש משחל (tailpiece) שאליו קשורים המיתרים, ולעיתים עליו בורגי כיוון קטנים לכוונון עדין. הרגלית (endpin) יוצאת מתחת לצ'לו ומאפשרת להעמידו על הרצפה.

הצ'לו מכוון בארבעה מיתרים מלמטה למעלה: דו, סול, רה, לה. מיתרים מודרניים עשויים בדרך כלל ממתכת מלופפת. מיתרי הצ'לו עבים ודורשים לחיצה חזקה יותר ביד השמאל כדי להפיק צליל נקי. בצ'לו אין סריגים (fret), אלא משתמשים ב'פוזיציות', מיקומי יד מדויקים על השחיף.

הקשת המודרנית התגבשה במאה ה־19. היא עשויה מעץ גמיש או מחומרים מודרניים כמו פיברגלס, ועליה רצועת שיער זנב סוס. על השיער מרחו שרף (קולופוניום) כדי לייצר חיכוך עם המיתר. בקצה הימני יש חלק שנקרא פרוש (frog), ובו ברגי מתיחה של השערות.

צ'לן יושב מאחורי הכלי כשהצ'לו מונח על הרצפה באמצעות הרגלית. יד שמאל לוחצת על המיתרים; יד ימין מחזיקה את הקשת. יש טכניקות כמו פיציקטו (פריטה באצבע), ויברטו (רעדה קלה של האצבע), סטקטו (צלילים קצרים וקפיציים) ולגטו (צלילים מחוברים). כיוון הקשת, קרבה לגשר ומיקום על פני הקשת משפיעים על עוצמת וצבע הצליל. יש גם "פוזיציית אגודל" ייחודית בצ'לו, שבה האגודל משמש למיקום על כמה מיתרים.

התווים לצ'לו נכתבים בדרך־כלל במפתח פה (מפתח נמוך), אך יש יצירות במפתחות אחרים כשנדרש טווח גבוה.

שש הסוויטות לצ'לו של יוהאן סבסטיאן באך הן יצירות מופת בצ'לו. קונצ'רטו הצ'לו של אנטונין דבוז'אק מפורסם מאוד. מלחינים נוספים שכתבו יצירות חשובות לצ'לו כוללים את היידן, וויאוולדי, ברהמס, שוסטקוביץ' ושאר מהמלחינים הקלאסיים והמאה ה־20. ביצועים של יצירות אלו מראים איך הצ'לו יכול לנגן גם תפקיד מלודי בולט וגם תפקיד תמיכתי בהרכבים.

צ'לו (Violoncello, בעברית: בּטנונית) הוא כלי מיתר גדול עם ארבעה מיתרים. מנגנים בו עם קשת או בפריטה באצבעות.

הצ'לו נוצר באיטליה לפני כמה מאות שנים. בוני כלים כמו סטרדיווארי עיצבו אותו קרוב למה שיש היום. כשהתזמורות צמחו, הצ'לו קיבל את הצורה והגודל המוכרים.

למעלה יש מפתחות כיוון, שהם סרטים מסובבים לכיוון המיתרים. צוואר, החלק הארוך שאוחזים עליו את האצבעות. שחיף, לוח שחור עליו לוחצים. תיבת התהודה היא הגוף שמחזיק את הצליל. על הבטן יש חתכים שמזכירים את האות f, אלה נקראים זרקות ומאפשרים לצליל לצאת.

הגשר הוא חתיכת עץ עומדת שעליה נחים המיתרים. הנשמה היא מקל קטן בתוך הכלי. היא משנה את צבע הצליל ועוזרת לשמור על הצורה של הבטן. בתחתית יש משחל (חלק שמחזיק את המיתרים) ורגלית, מוט שנכנס לרצפה ועושה את הכלי יציב.

המיתרים מכוונים ל: דו, סול, רה, לה. המיתרים עבים ודורשים לחץ חזק באצבעות כדי להפיק צליל.

הקשת עשויה מעץ ועליה שערות זנב סוס. על השערות מורחים שרף (חומר שמייצר חיכוך) כדי שהקשת תגרום למיתר להרעיד ולהשמיע צליל.

יושבים מאחורי הצ'לו כשהוא על הרצפה. יד שמאל לוחצת על המיתרים. יד ימין מושכת את הקשת על המיתרים. יש פריטות באצבע (פיציקטו) ויש נגינה בקשת (ארקו). יש גם ויברטו, רעדה קלה שעושה את הצליל נעים.

באך כתב שש סוויטות מפורסמות לצ'לו. יצירות נוספות כוללות קונצ'רטו ידוע של דבוז'אק. הצ'לו יכול להיות הכלי שסולן מנגן בו קטע יפה ולעתים תומך בהרכב.