צַבָּר מָצוּי (Opuntia ficus-indica) הוא מין קקטוס שמזוהה עם הנוף הארץ‑ישראלי. פריו נקרא סָבְּרֶס, וממנו נגזר הכינוי "צבר" לאנשים ילידי הארץ, קשיחים מבחוץ ורכים מבפנים.
שם העברית מקורו בערבית המדוברת סבאר (صبار) מהמילה "סבלנות", שמתייחסת לעמידות הצמח בעוני במים. קיימת גם אטימולוגיה עממית שמקשרת את השם ליכולת הצבר לצבור מים.
הצבר מסועף, דמוי שיח או עץ, ועשוי להגיע עד כ־7 מטרים. גבעוליו רחבים ודמויי עלה (פרקים), שעליהם קוצים שהם בעצם העלים. הפרי אדמדם עם גוון צהבהב ועשוי להיות עסיסי ונאכל.
מקורו של הצבר באמריקה, במיוחד במרכז ודרום מקסיקו, והוא נחשב שם לצמח חשוב ולעתים כסמל לאומי. בסוף המאה ה־16 הובא לאירופה על ידי הספרדים ואז נדד לאגן הים התיכון. הצבר הוטמע בארץ כבר במאות הראשונות של ההתיישבות החדשה; רבי חיים ויטאל הזכיר את סגולותיו בראשית המאה ה־17. בארץ הזרעים כמעט שאינם נובטים בגלל תנאי האקלים, ולכן הצבר מתרבה בעיקר בעזרת האדם או באמצעות רבייה וגטטיבית, כלומר ענפים שנופלים ומשתרשים לקרקע.
הצבר שימש לעצירת סחף ולבניית משוכות. הוא שימש גם כמצע לגידול כנימת הכוכיניאל (כנימה קטנה) שהניבה צבע אדום טבעי (כרמין). תעשיית הכנימה קרסה עם הופעת צבעים סינתטיים, והצבר הפך לשיח גדר. במלחמת העולם הראשונה הקשו משוכות צבר על כיבוש עזה.
מאז המאה ה־17 הוצעו לצבר שימושים עממיים ברפואה: לשיכוך כאבים ולחיזוק הגוף. הפרי עשיר בויטמין C ובמינרלים כמו סידן, אשלגן ומגנזיום, ולכן נחשב במקורות עממיים לנוגד חמצון ולמבחן לחיזוק המערכת החיסונית. פרחי הצבר משמשים בחלק מסוגי הרפואה המסורתית לטיפול בהגדלה של בלוטת הערמונית, ולפירות מיוחסת גם השפעה על הקרישה.
הפרי נאכל טרי, נסחט למיץ ומשמש להכנת ריבות וליקרים. גם הגבעולים (עלי הצבר) נאכלים טריים בסלטים או מבושלים. בדרום‑מערב ארצות הברית משתמשים בעלים להאכלת בהמות.
מאז שנות ה־90 מגדלים זנים דלי קוצים לצורך צריכה מקומית וייצוא, בעיקר בצפון הנגב וברמת הנגב. שטחי הגידול החקלאיים מתפרסים על כ־2,000 דונם ומגדלים אותם כ־20 חקלאים. בשיא הענף ב־1997 יצוא הפרי עלה על כ־175 טונות.
באוגוסט 2013 התגלה בגליל נגע קשה: כנימה טפילית בשם Dactylopius opuntiae (הידועה כ'אצבּרית ממאירה') גרמה לקמילה ומוות של צברים. כנימה זו כנראה נכנסה עם יבוא צמחים שלא נבדקו.
הצבר והסברס הפכו לסמלים תרבותיים של דור ילידי הארץ, "הצבר". דמות זו בלטה באמנות, בספרות ובקומיקס של תקופת היישוב וראשית המדינה. לאורך השנים השתנו המשמעויות החברתיות, אך מסמלים כמו מוצרי ליקר "סברה" וטנק סברה ממשיכים לשאת את השם.
תמונות נפוצות: פירות סברס, מוכר רחוב, חתך פרי, פרח וסיידר מסברס.
צַבָּר מָצוּי הוא קקטוס שנותן פרי שנקרא סברס. הפרי עסיסי ומתוק לפנים. בגלל הפרי קראו לאנשים ילידי הארץ "צבר".
שמו בעברית לקוח מהמילה הערבית שקשורה ל"סבלנות". זאת כי הצבר צריך מעט מים.
הצבר מזכיר שיח גדול. לו גבעולים רחבים ודמויי עלים. במקום עלים יש לו קוצים. הפרי אדמדם וניתן לאכול אותו.
מקורו במקסיקו שבאמריקה. לפני כ־500 שנים הביאו אותו לאירופה ואז למדינות אחרות. בארץ הוא גדל בעיקר משכפולים של חלקי הצמח שנופלים ומשתרשים; זה נקרא רבייה וגטטיבית (כאשר חלק מהצמח גדל לצמח חדש).
אנשים אוכלים את הפרי ואת עלי הצבר בסלטים. מסחטים מיץ ולעיתים מכינים ריבות וליקרים. בעבר השתמשו בצברים כגדרות ובגידול של כנימות שמייצרות צבע אדום טבעי.
ב־2013 נמצאו בצברים בגליל כנימות טפיליות. טפיל זה גרם לצברים לקמול ולהיפגע.
הצבר הפך לסמל של מי שנולד בארץ. הדמות הזאת הופיעה בספרים ובאמנות. גם יש ליקר בשם סברה.
תמונות נפוצות: פרי סברס, מוכר ברחוב, חתך של פרי ופרח.
תגובות גולשים