ציד המכשפות בסיילם

ציד המכשפות בסיילם (Salem witch trials) התקיים בסיילם, קולוניית מסצ'וסטס, בשנת 1692. במשך כחצי שנה הועמדו לדין ונגזר עונש מוות על 19 אנשים, כולם בתלייה. אדם אחד מת בעינויים לאחר שסירב לשתף פעולה. מאות נוספים נחקרו או נכלאו בחשד לכישוף (שימוש לכאורה בכוחות על-טבעיים כדי להזיק).

בשנת 1692 סיילם הייתה במתח פנימי חזק. היו סכסוכי קרקעות, קשיי מזון ופחד מפשיטות של שבטים מקומיים. רוב המתיישבים היו פוריטנים, קהילה דתית שמקפידה על חוקים דתיים נוקשים. אירועים אלו חיזקו את האמונה שהתמוטטויות יבולים, מחלות ואסונות הם כעסו של האל.

בקיץ 1692 חלו מספר ילדות בעוויתות, הזיות ותסמינים מוזרים. בולטות מהן היו בטי פאריס (בתו של הכומר סמואל פאריס) ואביבהיל ויליאמס. המקומיים קישרו את המחלות לכישוף, בין השאר בהשפעת ספרות דתית זמינה. בחודש פברואר נעצרו שלוש נשים ראשונות לאחר שהנערות האשימו אותן. טיטובה, שפחתו של פאריס וממוצא אינדיאני, הודה תחת לחץ והצביעה על אחרים.

המשפטים התקיימו כהליך פלילי עם חבר מושבעים. הראיות כללו עדויות עין וראיות נסיבתיות. רוב הנאשמים הוחשבו לאשמים. אלה שהודו חמקו בדרך כלל מעונש מוות לאחר שגילו שמות נוספים. עונשי המוות בוצעו בין 10 ביוני ל-22 בספטמבר 1692. ג'יילס (גילס) קורי מת בעינויים לאחר שסירב להודות. גם כלבים הומתו בשתי תיקים בהם הוחשבו לסייע לכישוף. במקביל הוחזקו במעצר בין 100 ל-200 חשודים חודשיים רבים.

לאחר כמה חודשים החלו לעלות ספקות בציבור לגבי ההאשמות. מותו של כומר לשעבר, שבחר לצטט פסוקים לפני מותו, עורר תהיות לגבי האמת. עיתונות וציבור אנשי דת הביעו ביקורת. בנובמבר 1692 המושל פיזר את בית הדין. בינואר 1693 חנן המושל את העצורים הנידונים למוות. חלק מהחשודים נשבו בחירות עד מאי 1693. ב-1706 אן פוטנאם, שהייתה אחת המאשימות, התנצלה בכנסייה על ההאשמות שהעלתה כנערה.

החוקרים מציעים כמה סיבות משולבות: מתח חברתי ועימותים מקומיים, אמונות דתיות בולטות, שיעמום וסכסוכים משפחתיים, וכן רצון לתקן או למצוא אשמים לאסונות. וידויה של טיטובה תרם להאיץ את ההאשמות ולהשתקת ספקנים.

חוקרים בדקו גם הסברים רפואיים ופסיכולוגיים לתסמינים: היסטריה המונית (שיבוש פסיכולוגי קבוצתי), הרעלה מארגוט (פטריות ארגוט על דגנים), דלקת מוח או שיתוק שינה. חוקרים מודרניים רבים משקללים גם מניעים חברתיים ופסיכולוגיים.

האירועים השפיעו על ספרות, תיאטרון וקולנוע. המחזה המפורסם של ארתור מילר "The Crucible" (1953) מבוסס על האירועים. יש גם ספרים, סרטים וסדרות שמתייחסים לנסיבות ולדמויות מהתקופה.

בעיירה פועל מוזיאון המוקדש לאירועים אלה. המוזיאון מציג מצגת של כשלושים דקות ודגמים של התייחסות תרבותית למכשפות. המטרה היא להזהיר מפני אמונות טפלות ושימוש בשעיר לעזאזל כדי להסביר אסונות.

בשנת 1692 בעיירה סיילם אמרו אנשים שילדים וחלק מהתושבים חלו בכאבים והזיות. הם האשימו אחרים בכישוף. כישוף זו אמונה שעושים קסמים כדי להזיק.

הכפר היה במתח. היו ריבים על אדמות. היו גם פשיטות של שבטים מקומיים. רוב האנשים היו פוריטנים (דתיים וקפדניים). הם ראו באסונות סימן לזעם האל.

כמה ילדים, ביניהם בטי פאריס ואביביל ויליאמס, חלו. הן האשימו נשים מסוימות. טיטובה, שפחה שעבדה בבית, הודתה ושמה שמות של אנשים אחרים.

ערכו משפטים שבהם היו עדויות רבות. בסוף 19 אנשים נתלו והרגו. אדם בשם ג'יילס קורי מת כשהוא סרב לומר אם הוא אשם. הרבה אנשים אחרים נכלאו לתקופה ארוכה.

לאחר זמן אנשים החלו לפקפק בהאשמות. המושל סגר את בית הדין בחודש נובמבר 1692. בחודש ינואר 1693 רבים שוחררו וחולקו חנינות. בכומרית 1706 אחת המאשימות ביקשה סליחה בפומבי.

הסיבות כוללות פחד, ריבים קהילתיים ואמונות דתיות חזקות. חלק מהחוקרים אומרים שהנסיבות האלו גרמו לאנשים להאשים אחרים מהר מדי.

יש גם רעיונות שהילדים חלו בעקבות סוג של הרעלה מדגן, או מחלה במוח, או שהמצב היה פסיכולוגי.

הארוע הוליד ספרים, מחזות וסרטים. המחזה המפורסם הוא "The Crucible" מאת ארתור מילר. לפעמים משתמשים בסיפור כדי לדבר על פחדים חברתיים.

בסיילם יש מוזיאון שמראה את האירועים. שם לומדים איך אמונות טפלות וחשדות יכולים להזיק לאנשים.