צִידוֹן (בפיניקית: 𐤑𐤃𐤍; בערבית: صيدا) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ־48 ק״מ מדרום לביירות וכ־40 ק״מ מצפון לצור. המטרופולין מונה כ־250 אלף תושבים מהמגזרים השונים: שיעים, סונים ונוצרים. היום העיר חשובה גם תעשייתית ומסחרית, ויש בה בתי זיקוק ומסוף נפט.
צידון נזכרת כבר במאה ה־14 לפנה"ס בכתבי אוגרית. העיר הייתה מרכזיָת בקרב הפיניקים, עם ימי־ביניים של סוחרים ומלחים שעשו מסחר בים התיכון ("פיניקים" הוא הכינוי היווני; הפיניקים כינו עצמם לעתים כנענים או צידונים). צידון התפרסמה במסחר ובתעשיות ימיות, ולימים חלקה בבלעדיות זו עברה לצור.
מקורות קדומים, כולל כתבים מקראיים וכתבים ממלכות אשור ובבל, מתארים מאבקים פוליטיים, מרידות וכיבושים באזור. בעיר נמצאו מטבעות עם הכתובת "צדן אם צור", שמצביעה על הקשר בין צידון לצור.
קהילות צידונים התיישבו גם בערים יווניות כמו אתונה ופיראוס. בכתובות נמצאות עדויות לכך שאנשי צידון שמרו על ארגונים חברתיים ודתיים מחוץ לעיר ואם קיבלו זכויות מיוחדות בעיר זרה.
צידון מופיעה במסורת המקראית בהקשרים של בריתות, נבואות וקינות על ערי חוף. לפעמים המילה "צידונים" משמשת גם לכלל הפיניקים ולא רק לתושבי העיר עצמה.
במהלך המאה ה־8, 7 לפנה"ס אזור החוף נכבש והושפע על־ידי מלכים אשוריים. כתבים אשוריים מתארים מנחות שהוגשו למלכים ושליטת אשור בממלכות החוף.
בזמן מאמצי המצרים והבבלים להשפיע על הלבנט, צידון הייתה בזירה הצבאית והדיפלומטית. גם אם לא תמיד מוזכרת בשם, חוף הכנעני חווה לחצים צבאיים רבים.
במאות ה־5, 4 לפנה"ס צידון הייתה מעצמה ימית חשובה בהן נשמעות עדויות לגאווה ימית שלה. ההיסטוריון הרודוטוס מציין את הצי הצידוני כאחד הטובים ביותר. בתקופה הפרסית היו בעיר מלכים מקומיים, כתובות מלכותיות ומקדשים, והיא נהנתה מעמד כלכלי ניכר.
לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול שוּרתה צידון תחת שליטים מקומיים שמאזכרים מסורות מקומיות. המיתוסים כמו חטיפת אירופה וקדמוס קיבלו חשיבות בעיר ונראו גם על מטבעות.
בימי רומא המשיכה צידון להיות נמל חשוב. תיאטרון ובנייה רומית נזכרים במקורות. בתקופת המרד הגדול צידון נמנעה, לפי יוספוס, מפעולות טבח נגד יהודים שנעשו בערים אחרות.
הברית החדשה מזכירה שבאזור צפופו של ישו היו אנשים מצור וצידון. פאולוס עגנו בצידון במסעו שבו היה עצור בספינה רומית.
העיר נכבשה בידי המוסלמים במאה ה׳7. במאה ה־12 כבשו אותה הצלבנים והפכו אותה לבירת סניוריית צידון בממלכת ירושלים. סלאח א־דין לכד אותה ב־1187. במהלך המאות נבנו חומות ומבצרים צלבניים, ומהחומות הללו נותרו שרידים עד היום.
בתקופה העות'מאנית צידון הייתה בירת איילט. במלחמת העולם השנייה נערך בה קרב ב־13, 15 ביוני 1941, שבו כבש הצבא האוסטרלי את העיר. לאחר הקמת לבנון המודרנית צידון נכללה במדינה, וקלטה פליטים פלסטינים. העיר הייתה גם חלק מהלחימה בזמן מלחמת האזרחים הלבנונית ומלחמות נוספות.
בצידון התקיימה קהילה יהודית עתיקה. בית הכנסת העירוני הוקם בשנת 822 והוא מבנה בית כנסת עתיק שעמד במשך דורות. במאה ה־19 התקיימה קהילה של מאות נפש, אך במאה ה־20 רוב הקהילה עזבה. עד שנות ה־80 כמעט כל היהודים עזבו את העיר.
מסורות יהודיות קדומות מציינות שיושביו של שבט זבולון נקברו בצידון. מסורת דרוזית אחרת מקשרת את זבולון לנביא מקומי בהר סבלאן. שני הסיפורים קיימים במסורת, והגישה אל המקום בלבנון מוגבלת.
צידון היא עיר בלבנון לחוף הים התיכון. היא נמצאת דרומית לביירות.
צידון היא עיר מאוד עתיקה. היא הייתה חשובה בתקופת הפיניקים. הפיניקים היו אנשים ימיים וסוחרים שנעהו בספינות.
העיר מוזכרת גם בתנ"ך ובכתבים עתיקים אחרים. לאורך הדורות צידון כובשה והוחזקה על־ידי אימפריות שונות.
צידונים גרו גם בערים זרות כמו אתונה. הם שמרו על מנהגים וכתובות מבחוץ.
העיר נכבשה על־ידי המוסלמים במאה ה־7. במאה ה־12 הגיעו הצלבנים ובנו חומות ומבצרים. עדיין אפשר לראות את שרידי המבצרים.
במאה ה־20 התקיים קרב בעיר במלחמת העולם השנייה. היום צידון היא גם עיר תעשייתית.
בצידון חיה קהילה יהודית ישנה. יש שם בית כנסת שקיים מאז שנת 822.
יש מסורת שאומרת שיש בצידון קבר של זבולון, אחת משבטי ישראל. יש גם מסורת דרוזית אחרת על מקום קבורתו.
צידון היא עיר עם היסטוריה ארוכה, חומות ישנות ונמל ליד הים.
