ציונות סינתטית

ציונות סינתטית היא זרם ששילב בין ציונות מדינית וציונות מעשית. ציונות מדינית היא פעילות דיפלומטית מול ממשלות. ציונות מעשית היא עבודה בשטח בארץ, עלייה, רכישת קרקעות ויישום פרויקטים.

הרעיון המרכזי של הזרם הוא שלא להפריד בין דיפלומטיה לעשייה. יש ליצור "עובדות בשטח", מציאות מתיישבת שתגביר את כוחו של הצד הדיפלומטי. במקביל, הצלחות דיפלומטיות יקלו על פיתוח ההתיישבות.

המושג הופיע לראשונה בוויכוחים של ציוני רוסיה ב-1899, אחרי ביטול תוכנית אוגנדה ועל רקע חילוקי דעות בין מעשיים למדיניים. שם בצעו קריאה לתכנון התיישבות מסודר כדי להכין את הארץ לעלייה המונית, בלי לבטל את תוכנית בזל.

חיים ויצמן קידם את הרעיון וחיבר בין המחנות. הוא טען שבקבלת הצ'רטר בלבד אין די, ללא עבודה מעשית בא״י הצ'רטר יהיה רק נייר. בעקבות הדגש על העשייה הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי, שנועד לרכוש קרקעות ולפתח יישובים.

תומכים בולטים היו ויצמן ומרטין בובר, שהגיעו גם מהפרקציה הדמוקרטית. הם התנגדו לחיזוק הדתיים בתנועה, הדגישו חינוך ותרבות, קידמו ערכים חילוניים וחיזוק הדמוקרטיה בפעילות הציונית.

ציונות סינתטית אומרת לעשות שני דברים ביחד. אחד הוא ציונות מעשית, עבודה בארץ, עליה ויישובים. השני הוא ציונות מדינית, שיחות ודיפלומטיה עם מדינות.

הרעיון נולד אחרי שבוטלה תוכנית אוגנדה. אנשים הבינו שצריך גם לבנות בארץ וגם לשוחח עם ממשלות. הם רצו ליצור עובדות בשטח, כלומר מקומות שבהם יהודים חיים ומחיים את הארץ.

המושג נשמע כבר ב-1899. חיים ויצמן דיבר עליו בקונגרס ב-1907. ב-1908 הקימו את המשרד הארצישראלי כדי לקנות קרקעות ולעזור להתיישב.

ויצמן ומרטין בובר רצו גם חינוך ותרבות. הם רצו שהציונות תהיה דמוקרטית וחילונית, ותגיע להמון האנשים.