קודה ("זנב" באיטלקית; מ'קאודה' בלטינית) במוזיקה היא קטע שמביא סיום לפרק או ליצירה דרך הרחבה. היא נוצרה מתוך האקורדים הפשוטים של קדנצה, הקדנצה היא סיום מוזיקלי קצר המבוסס על אקורדים, והתפתחה לצורה עצמאית ומשוכללת. בקומפוזיציות המבוססות על וריאציות, הקודה נבדלת מהסיום של כל וריאציה ומסמנת חותם סופי של היצירה.
בתיווי מוזיקלי קיים סמל קודה, בדומה לסימן dal Segno, שמשמש כסמן ניווט. הסמל נראה כסוג של מטרה, ומשתמשים בו במיוחד בעיבודים פופולריים. הוראת "לקודה" אומרת לנגן לקפוץ לקטע נפרד המסומן בסמל זה.
המבקר צ'ארלס בורקהארט טען שהקודה נפוצה כי בשיא היצירה יש לעתים פסוק ארוך ומורחב. קטע סוף כזה עוזר למאזין לשים לב לכול היצירה ולחוות תחושת איזון.
קאודה (Cauda, רבים Caudae) הוא השורש הלטיני של הקודה. בחקר הקונדוקטוס (יצירות מהמאה ה-12 וה-13) הקאודה היא מליסמה, קישוט מוזיקלי ארוך על אחת ההברות האחרונות של הטקסט. קונדוקטוס חולקו לפי קיומה של קאודה, ולכך היתה לה תפקיד של סגירה, בדומה לקודה המודרנית.
קודטה ("זנבנב" באיטלקית) משמשת כמו קודה אבל בקנה מידה קטן. היא מסיימת חלקים בתוך היצירה, למשל בחלקי תצוגה ורפריזה (תצוגה = הצגת הנושא; רפריזה = החזרה על הנושא). בתצוגה קודטה מופיעה בדרך כלל בסולם המשני, ובחזרה היא חוזרת בסולם הראשי. הקודטה מסתיימת בדרך כלל בקדנצה מושלמת שמאשרת את הטונאליות. אם התצוגה חוזרת, לעתים גם הקודטה תחזור עם שינויים קלים בסיום.
קודה (מילה שמקורה ב"זנב") היא קטע בסוף שירה או יצירה שמסגור את הכל. היא מתארכת קצת ומסיימת בחוזקה.
יש גם סימן קודה בתווים. הסימן נראה כמו מטרה. כשכתוב "לקודה" הנגן קופץ לקטע אחר שמסומן בסמל.
פי מילים עתיקות, קאודה היא צורה מוקדמת של קודה. קאודה כוללת מליסמה, זה קישוט ארוך על אות אחת במילה. במוזיקה מהמאה ה-12 וה-13 השתמשו בקאודה לסיום שורות.
קודטה היא קודה קטנה. היא סוגרת חלקים ביצירה, כמו בסונאטה. לעתים קודטה בחלק הראשון היא בסולם אחר. בחזרה היא בחזרה לסולם הראשי. בסוף היא מסיימת בקדנצה, סיום שמבהיר את הסולם.
תגובות גולשים