קונצ'רטו לכינור של ברהמס

הקונצ'רטו לכינור ב־רה מז'ור, אופוס 77, של יוהנס ברהמס הוא אחד הקונצ'רטי לכינור הידועים ביותר.

היצירה עוקבת את המבנה הקלאסי של שלושה פרקים במהיר-איטי-מהיר: האלגרו (Allegro non troppo), האדאז'יו (Adagio) והאלגרו הסופי (Allegro giocoso, ma non vivace).

בראשיתה ברהמס תכנן ארבעה פרקים, בדומה לקונצ'רטו השני שלו לפסנתר. הוא החליף את שני הפרקים האמצעיים, שאחד מהם היה אמור להיות סקרצו (קטע קל וקפיצי), ב"אדאג'ו חלוש" שהוא עצמו תיאר כך.

היצירה נכתבה ב־1878 לכבוד הכנר יוזף יואכים, חברו של ברהמס. יואכים יעץ לברהמס בתפקיד הסולו והקדישו לו את הקונצ'רטו. הקאזנצות (קטעים סולו ארוכים שבהם הנגן יכול להראות מיומנותו) המוכרות ביותר הן של יואכים, אם כי נכתבו גם חלופות על ידי ליאופולד אאואר, מקס רגר ופריץ קרייזלר.

הפרמיירה התקיימה בלייפציג ב־1 בינואר 1879. ברהמס ערך תיקונים נוספים לפני שהיצירה יצאה לאור אצל פרית זימרוק מאותה שנה.

התגובות הראשוניות היו מעורבות: המנצח הנס פון בילו טען שהיצירה היא "נגד הכינור"; הנריק וייניאבסקי כינה אותה "בלתי ניתנת לנגינה"; פבלו סרסטה סירב לנגן כי חשב שהאובו נושא את המנגינה המרכזית.

מאז, מאזינים רבים מעריכים שהמטרה של ברהמס לא הייתה להפגין וירטואוזיות טהורה (הצגת מיומנות מרהיבה), אלא להשיג מטרות מוזיקליות עמוקות יותר. דעות דומות נשמעו לגבי קונצ'רטים גדולים אחרים, כמו קונצ'רטו הכינור של בטהובן ו"הרולד באיטליה" של ברליוז.

הקונצ'רטו נחשב לאחת היצירות הקשות ברפרטואר לכינור. דרישות הסולו כוללות צלילים כפולים (נגינה של שתי תווים בו‑זמנית), אקורדים שבורים (נגינה של תו־תו־תו בסדר מהיר), מעברי סולמות מהירים וגיוון ריתמי. הקושי מיוחס גם לעובדה שברהמס היה בעיקר פסנתרן, מה שיכול להסביר את האופי הטכני של כתיבתו.

בחירת המפתח ב־רה מז'ור משמעותית: הכינור מכוון בסדר גופי סול-רה-לה-מי, והמיתרים הפתוחים (המיתרים שנשמעים בלי לחץ על האצבע) מהדהדים ומוסיפים ברק לצליל. סיבה זו הופכת את הסולם הזה לפופולרי גם בקונצ'רטי אחרים.

ברהמס כתב עוד שלושה קונצ'רטי חשובים: קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 (1859), קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 (1881) והקונצ'רטו הכפול (1887) לכינור, צ'לו ותזמורת.

הקונצ'רטו לכינור ב־רה מז'ור אופוס 77 הוא אחד הקטעים המפורסמים של יוהנס ברהמס.

היצירה מחולקת לשלושה חלקים: מהיר, איטי, ומהיר. בתחילה ברהמס רצה ארבעה חלקים, אבל שינה את התוכנית.

בראמס כתב את הקטע ב־1878 עבור הכנר יוזף יואכים. יואכים עזר לו לכתוב את חלק הסולו. הקאזנצה (חלק סולו שבו הנגן מציג את כישוריו) המפורסמת היא של יואכים.

הקונצ'רטו נוגן לראשונה בלייפציג ב־1 בינואר 1879. אחרי ההופעה ברהמס עשה כמה תיקונים לפני שהיצירה התפרסמה.

חלק מהמבקרים בזמנו חשבו שהקונצ'רטו קשה מדי לכינור. אחרים אהבו אותו כי ברהמס חיפש רעיונות מוזיקליים עמוקים.

היצירה קשה מאוד לנגינה. היא כוללת צלילים כפולים (שתי תווים באותו זמן), אקורדים שבורים (ניגון תווים בסדר), וכמה מעברי סולמות מהירים. ברהמס היה בעיקר פסנתרן, וזה משפיע על הדרך שבה כתב לכינור.

ברהמס כתב גם קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 ו‑2, וגם קונצ'רטו כפול לכינור וצ'לו.