קידוש בכורות

ביהדות מצוות קידוש הבכורות ניתנה בעת יציאת מצרים. הוראתה הקדשת בכורות האדם והבהמה לאל. המקור בתורה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא".

ההקדשה אינה זהה בכל סוג בכור. היא מתייחסת להקדשה מיוחדת של הבכור לאל, ולעתים גם להקרבה כקורבן.

לעיקר המצווה הכוונה שהבכור של הבהמה אמור היה לעלות כקורבן בבית המקדש. מכאן נוצרו הלכות מיוחדות שנוגעות לטיפול בבכורות.

כיוון שלא ניתן להעלות כיום קורבן בבית המקדש, נוהגים בכך בשתי דרכים עיקריות: יש הסוברים שיש להוציא את בכור הבהמה מהבית כשמגיעה העת להקרבה (30 ימים בבהמה דקה ו-50 ימים בבהמה גסה). יש אחרים שלפיהם הבכור נשאר בבית עד בניין המקדש, ואז יובא כקורבן.

(אין פירוט נוסף במקור לגבי הלכות בכור האדם בטקסט הזה.)

(אין פירוט נוסף במקור לגבי בכור החמור בטקסט הזה.)

על פי ספר החינוך, הטעם הוא להזכיר שהכל שייך לקב"ה. את הבכור, שבו מושקעת עבודה רבה, מקדישים כדרך להדגיש זאת. בנוסף, המצווה מזכירה את נס מכת בכורות ובעיקר את יציאת מצרים.

המצווה קידוש הבכורות ניתנה בביאת עם ישראל ממצרים. משמעותה: להקדיש את הבכור אל האלוהים.

בכור - הילד או החיה שנולדו ראשון במשפחה. לפעמים הבכור הוקדש ונתפס כמיוחד.

לפי התורה, בכור הבהמה אמור היה להיבא כקורבן בבית המקדש. קורבן - מתנה שמקריבים במקום מיוחד.

היום לא מקריבים קורבנות. יש שני מנהגים: או להוציא את הבכור מהבית כשהוא מוכן (30 או 50 ימים, לפי סוג החיה), או להשאיר אותו עד שיבנו שוב את בית המקדש.

(אין פירוט בטקסט הזה.)

(אין פירוט בטקסט הזה.)

ספר החינוך אומר: זה כדי להזכיר שהכל שייך לאל. וגם כדי לזכור את נס מכת בכורות ואת יציאת מצרים.