קינה

קינה היא ביטוי פיוטי של אבל כבד. זהו שיר או הספד לירי שאומרים בעקבות מוות או חורבן. לפעמים קינה גם משמשת כיצירה מוזיקלית בנימה עצובה.

קינות נמצאו כבר בתרבויות עתיקות. בשירה האוגריתית והכנענית נעשה בהן שימוש כאבל על מותו של אדם חשוב. בספרות השומרית שרו קינות על חורבן מקדשים וערים. גם במצרים העתיקה חלק מטקסי הקבורה כללו נשים מקוננות שהביעו את צערן בשירה ובריקוד.

בתנ"ך מופיעה הקינה פעמים רבות. המילה לקינה וללקונן מופיעה לראשונה בספר שמואל, בקינות של דוד על שאול ויהונתן. יש אזכורים נוספים בדברי הימים ובנביאים. ישנן קינות ידועות, כמו קינת דוד ומגילת איכה.
את הקינות בתנ"ך מחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
1. קינה על יחיד.
2. קינה על אסון לאומי.
3. קינה נבואית, קינה שאומר הנביא כשהוא חוזה נפילת מלך או חורבן מקום. (נבואה = הודעה על מה שעומד לקרות לפי המסורת)

בקינות המקראיות חוזרים מוטיבים מסוימים של צער ותיאור אובדן. היו מחלוקות לגבי מקצב הקינה; חלק מהמלומדים ראו בה מבנה שירי מיוחד, אחרים לא זיהו קצב אחיד.

בימי הבית השני בן סירא ראה בקינה חלק חשוב של אבל, כמעט כמו הקבורה. במשנה ובתלמוד יש אזכורים רבים של מנהגי אבל וקינה, כולל השימוש בחלילים ובמקוננות. פייטני ארץ ישראל, כמו אלעזר הקליר, חיברו קינות רבות על חורבן. גם בימי הביניים נכתבו קינות על אנשים וגזירות. קינות הוכנסו לתפילות של תשעה באב, היום שבו זוכרים חורבן. בקרב עדות מסוימות, ובמיוחד בקהילות נשים כמו בקהילת מרוקו, נשמר מנהג נשים לשיר קינות באבל ובאזכרות.

קינה היא שיר עצוב שאומרים אחרי מוות או אחרי חורבן. זה שיר שמביע עצב.

קינות היו כבר בעת העתיקה. בעמים כמו האוגריתים והשומרים שרו קינות על אנשים חשובים ועל ערים שנהרסו. במצרים העתיקה נשים ביכו ושימשו בטקסי קבורה.

בתנ"ך יש קינות. דוד בכה ושיר קינות על שאול ויהונתן. יש גם את מגילת איכה, שהיא סוג של קינה על חורבן.
יש כמה סוגי קינות פשוטים:
- קינה על אדם אחד.
- קינה על אסון גדול למדינה.
- קינה שהנביא אומר כשהוא ראה שהמלך או המקום יתמוטטו. (נביא = אדם שאומר מה יהיה בעתיד לפי האמונה)

בזמנים שהיו אחרי התנ"ך כתבו על קינות בבתי חוג ובתלמוד. משוררים דתיים, כמו אלעזר הקליר, חיברו קינות רבות. קינות הפכו לחלק מתפילות יום העצבות תשעה באב. גם בקהילות יהודיות נשים שרו קינות בבכי ובאזכרות, למשל בקהילת מרוקו.