קנדו (Kendō) היא דרך יפנית ללחימה בחרב. זו גם פעילות ספורטיבית.
מתאמנים משתמשים בשינאי. שינאי היא חרב מבמבוק. הם גם לובשים בוגו. בוגו הוא שריון מגן לראש ולגוף.
המישהם שקוראים לזה קנדוקה מתאמנים גם עם בוקן. בוקן היא חרב מעץ.
בקנדו יש שני סוגי התקפה: חיתוך ודקירה. מותר לחתוך רק לראש, לצדדים של הגוף ולפרק היד. דקירה מותרת רק לגרון. דקירה לומדים רק אחרי שלבים מתקדמים כי היא מסוכנת.
כשתקיפה מצליחה ועליה שליטה, מקבלים נקודה. כל תקיפה מלווה בצעקה קצרה. צעקות טיפוסיות: מֶן (ראש), טסוקי (דקירה), דו (בטן), קוטה (יד). מנצח מי שמגיע ל־2 נקודות ראשון.
קנדו הגיע מהסמוראים. בעצם היו לו קשרים עם זן בודהיזם. בתי ספר ישנים המציאו קאטות, תרגילים קבועים.
בשנת 1700 בערך הוחל להשתמש בשינאי ובבוגו לאימון. ב־1920 שינו את השם ל"קנדו".
רק ארבעה אזורים נחשבים למטרה תקפה: ראש, גרון, גוף ופרק היד.
האימון מתבצע עם שינאי ובוגו, כדי לשמור על בטיחות.
מתאמנים משתמשים בשינאי. שינאי היא חרב מבמבוק. הם גם לובשים בוגו. בוגו הוא שריון מגן לראש ולגוף.
המישהם שקוראים לזה קנדוקה מתאמנים גם עם בוקן. בוקן היא חרב מעץ.
בקנדו יש שני סוגי התקפה: חיתוך ודקירה. מותר לחתוך רק לראש, לצדדים של הגוף ולפרק היד. דקירה מותרת רק לגרון. דקירה לומדים רק אחרי שלבים מתקדמים כי היא מסוכנת.
כשתקיפה מצליחה ועליה שליטה, מקבלים נקודה. כל תקיפה מלווה בצעקה קצרה. צעקות טיפוסיות: מֶן (ראש), טסוקי (דקירה), דו (בטן), קוטה (יד). מנצח מי שמגיע ל־2 נקודות ראשון.
קנדו הגיע מהסמוראים. בעצם היו לו קשרים עם זן בודהיזם. בתי ספר ישנים המציאו קאטות, תרגילים קבועים.
בשנת 1700 בערך הוחל להשתמש בשינאי ובבוגו לאימון. ב־1920 שינו את השם ל"קנדו".
רק ארבעה אזורים נחשבים למטרה תקפה: ראש, גרון, גוף ופרק היד.
האימון מתבצע עם שינאי ובוגו, כדי לשמור על בטיחות.
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!
תגובות גולשים