הקנדומבלה (בפורטוגזית: Candomblé) היא דת עממית אפרו-ברזילאית נפוצה במיוחד בבאהיה.
הדת צמחה אחרי הבאת עבדים מאפריקה לברזיל מהמאה ה-16 ואילך. ברזיל קלטה במשך כ-400 שנות סחר עבדים מעל ארבעה מיליון אפריקנים. בסלבדור, בירת באהיה, האוכלוסייה השחורה הייתה לעתים הרוב.
יחד עם העבדים הגיעו אמונות, טקסים וצורות חיים אפריקניות. הקנדומבלה נוצרה מהמיזוג של דתות אפריקניות, הקתוליות ואמונות אינדיאניות.
המסורת היורובאית (נאגו), מאזור ניגריה ובנין של היום, היא המשפיעה ביותר בבאהיה.
יש להבדיל בין קנדומבלה לבין מקומבה ואומבנדה. אומבנדה היא תנועה שצמחה במאה ה-20 מערבוב של קנדומבלה, קתוליות ואמונות אחרות. מקומבה בשימוש רחב מתייחס לטקסים שקוראים בהם רוחות.
בני יורובה בארצות המקור נהגו לעבוד את האלים בתוך בתי אב וקבוצות משפחה. בעבדות נשברו הקשרים המשפחתיים האלה. לכן בקנדומבלה באמריקה כוהנים מרכזים חייבו לאחד אלים מקבוצות שונות. הטקסים שונו כדי לזמן רבים מן האלים בזה אחר זה.
ברוב המרכזים מאמינים בכ-12 אלים עיקריים, כשהם מופיעים בצורות ותכונות שונות.
האורישה (Orixás) הם אלי הטבע. הם מקושרים לים, נהרות, יערות, אש ואדמה. מהשילוב שלהם נובעת ה"אשה" (Axé), האנרגיה החיונית של העולם הרוחני.
האורישה הם גם דמויות היסטוריות שהוּלּדו לאלים אחרי מותם. הם עוסקים בתכונות אנושיות ובמצבים יומיומיים.
הקנדומבלה חיה לצד הקתוליות. בתקופת העבדות הכריחו בעלי העבדים את העבדים להיות קתולים. כדי להמשיך בעבודת אבותיהם, האפריקאים קישרו בין קדושים נוצרים לאורישה. כך נולדה צורה מוסווית של פולחן שמיזגה יסודות אפריקניים וקאתוליים.
הרק לאחר שנות ה-70 של המאה ה-20 פסקה רדיפת הקנדומבלה.
מרכזי הפולחן נקראים Terreiros ("מרכזים" או "בתי פולחן"). בסלבדור קיימים למעלה מאלף מרכזים, רובם של המסורת הנאגו/יורובה.
בדרך כלל עומדת בראש המרכז אישה שנקראת Mãe-de-santo ("אם הקדוש") או גבר שנקרא Pai-de-santo ("אב הקדוש").
כל מרכז הוא אוטונומי ואינו כפוף לסמכות עליונה.
אם/אב הקדוש הם המנהיגים הרוחניים והמנהלים. הם אחראים על הוראה, סדר, פולחן וריפוי.
Filhos/Filhas-de-santo הם בני/בנות הקהילה, שלרוב ממלאים תפקידים יומיומיים במרכז.
מאי פיקנה (Mãe pequena) היא עוזרת בכירה שאחראית להסדרים.
הקנדומבלה משפיעה בתרבות, במוזיקה, בריקוד ובמזון בבאהיה. בסלבדור מעל שלושה רבעים מהתושבים הם צאצאים של אפריקאים.
הדת משפיעה על צבעי לבוש, ימים מקודשים, תפריט ומנהגים. לדוגמה, ביום שישי לובשים רבים לבן לטקסי Oxalá (אושלה), האל שקשור לבריאה.
הכוהנים מכריזים מדי שנה מי האורישה שישלוט בשנה. לפי זה מחליטים חלק מהאנשים על צפי לשלווה או צרות.
טקסים פומביים משחזרים אלמנטים מיתיים של היורובה. מציעים לאלים אוכל שהם אוהבים. חלק מהאוכל מוקדש לאלים, והשאר נאכל על ידי הנוכחים.
הקורבן הוא חיה שמוקרבת לטקס. האשוגון (תפקיד כוהני) מבצע את ההקרבה. לעתים ההקרבה כוללת דם, והדבר מתבצע בפני חברים רשומים בלבד.
טקסים כוללים תופים קדושים, שירה וריקודים. התופים הראשיים הם Rum, Rumpi ו-Le. כלי הקשה אחרים מחזקים את הקצב.
אשו (Exu) הוא המתווך בין בני האדם לאלים. לפני כל טקס מנדרים לו כבוד ב-Pade de Exu.
הזמרות והריקוד (שירה, Xire) מזמינים כל אל לפי סדר קבוע.
יש שני סוגי אנשים בקנדומבלה: המקובלים (אלו שנכנסו בברית) והמבקרים. הכהן מפענח מסרים מהאלים באמצעות זריקת צדפות.
שלבי ההכנסה כוללים: שטיפת המחרוזת (שרשרת טקסית בצבעי האל), טקס ה-Bori ("לתת לאכול לראש"), וגילוף חיי הטקס עד להכנסה רשמית שנמשכת חודשים.
המוכנס חי תקופת הסתגרות ולומד את סודות המרכז. בסוף נעשית יציאה פומבית ותפיסה של הזהות החדשה.
הקנדומבלה משולבת עם אלמנטים נוצריים אך שומרת על תפיסה שבה אין הפרדה מוחלטת בין רוח לגוף, בין טבע לרוח.
הגוף הוא גם כלי פולחני. טראנס, ריקוד ושירה הם אמצעי התקשרות עם האורישה. המוסר בדת מבחין בין טוב ורע, אך היחס לתחומים כמו מיניות שונה מפורמליסטיות דתית אחרת.
הקנדומבלה היא דת אפרו-ברזילאית בבאהיה.
לפני מאות שנים הביאו אנשים מאפריקה את אמונותיהם לברזיל. הם שמרו על מנהגים ויצרו את הקנדומבלה.
האורישה (Orixás) הם אלי טבע. הם קשורים למים, לאדמה ולאש. ה"אשה" (Axé) היא האנרגיה שלהם.
מרכזי הפולחן נקראים Terreiro. זהו בית תפילה.
האישה שמנהיגה נקראת Mãe-de-santo, והגבר - Pai-de-santo.
בטקסים שרים, מכים תופים ורוקדים.
התופים קדושים ומכנים להם שמות. הם מזמינים את האלים.
לפעמים מקריבים חיה. האוכל שמוכן מוענק לאל.
המאמינים נכנסים לטראנס, והאלים "רכובים" עליהם.
מי שרוצה להיות חלק עובר טקסי לימוד. בשלב ראשון שוטפים את המחרוזת.
יש גם טקס שנקרא Bori, שמכיל אוכל לטובת ה"ראש" הרוחני.
בקנדומבלה אין הפרדה חדה בין גוף לנפש.
ריקוד ושירה עוזרים לאנשים לדבר עם האלים.
תגובות גולשים