קצח תרבותי

קצח תרבותי (Nigella sativa), נקרא גם קצח הגינה, הוא צמח חד‑שנתי עשבוני ממשפחת הנוריתיים. מקורו בדרום‑מערב אסיה. משתמשים בו כתבלין וכצמח מרפא.

הצמח נפוץ בדרום אירופה, מערב אסיה, צפון אפריקה והודו. בישראל הוא לא גדל כצמח בייתי, אך לעתים מופיע כפליט שולי דרכים ושדות. הקצח מגיע לגובה של 60, 80 ס"מ. עלי הצמח ירקרקים ואינם מופרדים לחלוטין, והענפים זקופים.

הפרחים דו‑מיניים (כל פרח מכיל גם חלקי זכר וגם נקבה) ונוצרים במרץ, מאי. הם דקים בצבע כחול‑לבן, עם כ־5, 10 עלי כותרת. הפרי הוא לקט גדול, מחולק ל‑3, 7 קשוות; בכל קשווה יש הרבה זרעים.

הזרעים חומים עד שחורים ונאספים ביולי, ספטמבר. בלשון העממית שם הקצח מתייחס בעיקר לזרעים, שאותם משתמשים כתבלין.

הקצח אוהב קרקעות דלות, אקלים צחיח ושמש מלאה. הוא עמיד לקור, ובסביבתו לא יגדלו צמחים ממשפחת הקטניות.

הקצח משמש כתבלין וכצמח מרפא כבר למעלה מ‑2,000 שנים. הוא מוזכר בתנ"ך (ישעיהו כ"ח, כ"ה) ובתלמוד, שם גם רואים שימושים תרופתיים. בתקופות קדומות זרעיו שימשו על הלחם וכתרופה לבעיות לב.

בשימוש המסורתי באסיה ובמזרח התיכון הקצח שימש לטיפול בריאותי של מערכת הנשימה, העיכול, הכליות והכבד, בשיפור זרימת הדם ובהרגשה הכללית. בנטורופתיה מציינים אותו לאיזון לחץ הדם, להפחתת כאבים וגזים ולעיתים כתרופה נגד תולעים.

מחקר רפואי מצא שהקצח אכן עשוי להחזיק השפעות רפואיות. מניחים שרוב ההשפעות קשורות למרכיב פעיל שנקרא תיימוקוויינון (thymoquinone), וההשפעות שנמצאו כללו בין השאר הורדת לחץ דם ושיפור נשימה.

לטעם הקצח מרירות חזקה וריח חלש שמזכיר תות‑שדה. בישראל נוהגים להוסיף אותו למוצרי מאפה; בעולם משתמשים בו גם בסוכריות וליקרים.

שמן קצח טהור נפוץ ברפואה אלטרנטיבית לטיפול באלרגיות, אסתמה ומחלות עור כגון פסוריאזיס ודלקת עור אטופית. משתמשים בו גם בבעיות לחץ דם, בעיות עיכול, לאיזון המערכת החיסונית ולצרכים וטרינריים. שמן המופק בכבישה קרה זמין גם בקפסולות.

קצח תרבותי (Nigella sativa) נקרא גם קצח הגינה. זהו צמח חד‑שנתי. "חד‑שנתי" אומר שהוא חי שנה אחת בלבד.

הצמח גדל בדרום אירופה, אסיה וצפון אפריקה. בישראל הוא לא גדל בדרך כלל, אך לפעמים מופיע בשולי דרכים. הקצח מגיע לגובה של כ־60, 80 ס"מ. לפרחיו צבע כחול־לבן והם פורחים במרץ, מאי.

הפרי הוא לקט עם כמה תאים, ובכל תא יש זרעים רבים. הזרעים חומים עד שחורים. אוספים אותם ביולי, ספטמבר. השם "קצח" בלשון העממית מתייחס לזרעים אלה. הזרעים משמשים כתבלין על המזון.

הצמח אוהב קרקעות יבשות ושמש מלאה. הוא עמיד לקור.

קצח משמש כתבלין וכצמח מרפא כבר אלפי שנים. הוא מוזכר בתנ"ך ובתלמוד. אנשים השתמשו בו על הלחם וגם כתרופה לבעיות לב.

באופן מסורתי משתמשים בו לבעיות נשימה, בעיות בבטן וכדומה. מחקרים מצאו שיש לו השפעות רפואיות. חושבים שחומר שנקרא תיימוקוויינון (חומר שנמצא בצמח) מסביר חלק מההשפעות.

לטעם הזרעים מריר ולריח יש משהו תותי דק. בארץ מוסיפים אותם בעיקר לאפייה. בעולם עושים גם סוכריות וליקרים מהן.

שמן קצח משתמשים בו בטיפולים אלטרנטיביים לאלרגיות, אסתמה ובעיות עור. אפשר למצוא אותו גם בכדורים (קפסולות).