קרב טרביה

קרב טרביה (218 לפנה"ס) היה הקרב השני בין רומא וקרתגו במלחמה הפונית השנייה. ניצחונו של חניבעל נבע מתכנון טקטי והחלטות שגויות של המפקדים הרומיים.

לאחר תבוסת רומא בטיקינוס, הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו עבר עם צבאו אל עבר נהר הטרביה. חניבעל הקים מחנה סמוך, קיבל מתנות מהגאלים ושלט גם על מקומות אספקה בסביבה. הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, הצטרף מאוחר יותר. לונגוס רצה להילחם מיד, בעוד סקיפיו העדיף להמתין ולהכין את הצבא. קרב מוקדם נראה לסקיפיו מסוכן, כי חייליו היו פחות מאומנים וחניבעל עלול לאבד כוחו אם ימתין.

חניבעל תכנן מלכודת: הוא שלח את אחיו מאגו עם אלף רגלים ואלף פרשים להסתתר לצד הנהר. בשחר בוקר שלח חניבעל פרשים נומידיים לתקוף את המחנה הרומי ולפתות את הרומאים לצאת ולרדוף אחרי התוקפים. לונגוס שלח תחילה פרשים ואז כוחות רגלים נוספים. הרומאים יצאו אל הקרב בקור, רעבים ולא אחרי הכנה מספקת. מעבר הנהר לניידות היה קשה, והחיילים סבלו מעייפות.

הפריסה המדויקת של הכוחות אינה ידועה. מקובל שהלגיונרים (לוחמי רגלים רומאיים) עמדו במרכז, ובנות־בריתם בצידי המרכז. אצל חניבעל, הגאלים עמדו במרכז המערך הקרתגני, והפרשים והפילים הוצבו באגפים. חלק קטן מהכוח נותר להגן על המחנה הרומי.

הווליטים (חיילים רגליים קלים) פתחו את הקרב מול כוחות רגליים קלים של חניבעל. העייפות הורידה את יעילות הרומאים, והווליטים נסוגו. הפרשים והרגלים הקלים של חניבעל ניצלו זאת והתקיפו את האגפים. האגפים הרומיים קרסו תחת לחץ הפרשים והפילים, ורוב הפילים הקרתגניים נהרגו בקרב.
בשלב זה יצא כוח המארב של מאגו ממחבואו והתקף את הרומאים מאחור, מה שהשלים את כיתור הצבא הרומי. רבים מהחיילים לא הצליחו להימלט; חלק טבעו במחנה הנהר או נפלו בשדה הקרב.
הלגיונות המנוסים יותר במרכז שמרו על הסדר. הם התארגנו בתבנית מרובע ופתחו דרך במרכז המערך הקרתגני. כך הצליחו חלק מהם לפרוץ ולנסוג אל העיר פלקנטייה (פלאצ’נטיה), שם התאחדו עם שאר השרידים.

ניצחונו של חניבעל איפשר לו להשיב לאנשיו כוחות ולהפוך לצבא חזק בצפון איטליה. הוא שלט בעמק הפו בעונת האביב שלאחר מכן, והרומאים לא ניסו מיד לכבוש מחדש את הצפון. מצד הרומאים, אמנם הוכו שלושה לגיונות (חלק גדול מהכוח), אך ברומא לא ראו זאת כהשמדה מוחלטת של חניבעל. הרושם הזה תרם לתדהמה כשהובסו הרומאים שוב בקרב טראסימני חודשים לאחר מכן.

קרב טרביה התקיים ב־218 לפני הספירה. חניבעל, מצבאו של קרתגו, ניצח את הצבא הרומי.

אחרי קרב בטיקינוס, הקונסול סקיפיו עבר לנהר הטרביה. חניבעל הקים מחנה קרוב. הקונסול השני, לונגוס, רצה להילחם מיד. סקיפיו רצה להמתין. בחבל זה היו גם גאלים (עמים מקומיים) שנטו לעיתים לצדדים שונים.

חניבעל תכנן מלכודת. מאגו, אחיו, הסתתר עם חיילים ליד הנהר. חניבעל שלח פרשים נומידיים (פרשים מאפריקה) להציק לרומאים. לונגוס יצא לצוד אותם בלי הכנה טובה. חיילי רומא היו קרים ורעבים כשהם חצו את הנהר.

לא ברור בדיוק איך סודרו הכוחות. סביר שלרומאים היו הלגיונרים (חיילים רגליים רומאיים) במרכז. אצל חניבעל הגאלים עמדו במרכז, והפרשים והפילים (פילים קרביים) היו בצדדים.

ווליטים (חיילים רגליים קלים) פתחו את הקרב. הם נסוגו כי היו עייפים. פרשים קרתגיים ופילים תקפו את הצדדים. מאגו יצא ממחבואו והתקיף מאחור. רבים מהרומאים לא הצליחו לברוח. הלגיונרים המנוסים במרכז התארגנו במבנה מרובע והצליחו לפרוץ דרך ולנסוג לעיר פלקנטייה, שם התאחדו עם שאר החיילים.

הניצחון קיבע את כוחו של חניבעל בצפון איטליה. הרומאים איבדו הרבה חיילים, אבל לא ויתרו על המלחמה. הקרב הזה הראה שחניבעל היה מפקד מסוכן וממוכן.