רבא

רָבָא (כַּמָּה שנתונים: 278, 352) היה אחד ממנהיגי הדור הרביעי של האמוראים בבבל. (אמורא = חכם שחי אחרי תקופת התנאיים ומסביר את המשנה בגמרא). הוא ידוע בעיקר במחלוקותיו עם אביי, ומרבית הפסיקות במשנת התלמוד נוטות להכרעתו. הדיונים ביניהם נקראים לעיתים "הוויות אביי ורבא" והם מופת לשיטה הלמדנית התלמודית.

רבא נולד במחוזא ונמנה עם בנו של רב יוסף בר חמא. קיימות מסורות שונות לגבי היותו כהן (אדם המשויך לשושלת הכהונה), כמה מקורות מציינים שהוא כהן, ואחרים שוללים זאת. יש ראיות הלכתיות בתלמוד שיכולות להעיד על כך שלא היה כהן, למשל הוראה שלא להינשא לגיורת (אישה שאינה יהודיה שומרת), ודברים אחרים המוצגים כטיעונים נגד היותו כהן.

הגמרא משתמשת בשרשרת לידות ופטירות של חכמים כדי להעריך את זמנו של רבא. יש ויכוחים אם נולד לפני או אחרי פטירת רב יהודה, אך מחקרים מודרניים שושלתיים סבורים שהוא נולד סביב שנת 278 ושהיה צעיר כשפגש דמויות מסוימות מישיבת פומבדיתא.

אבותיו סייעו לו בילדותו. כבר כנער התבלט בלימוד ובהבנה, ובגמרא מובאים מקרים בהם נפגש עם רבים מהחכמים הגדולים של תקופתו. רבא למד אצל רב נחמן, רב חסדא, רב יוסף ואחרים, והוא הפגין כישרון לימודי ומעמד מיוחד בעיני רבותיו.

רבא תיאר שלושה בקשות ששאל מהשמיים: חוכמה, עושר וענווה. לפי עדותו, השמיים נתנו לו חוכמה ועושר, אך לא הענווה. לפעמים ביקרו אותו על חוסר הענווה, אבל גם צוינו מידותיו הטובות: הקפדה על כבוד התורה, עזרה לזקנים, התרומה לצדקה וחזון חברתי לשלום הקהילה.

באגדות מסופר שרבא ידע שימוש בקבצים של קבלה מעשית, ואפילו שיצר גולם (יצור מלאכותי) בעזרת "ספר יצירה". זהו סיפור מיסטי שנכלל במסורת ולא כהוכחה מדעית.

רבא היה אדם אמיד, בעל שדות ונכסים. לאחר פטירת אביי עברו ישיבת פומבדיתא ועיקר הפעילות ההלכתית למחוזא, והוא כיהן שם כראש הישיבה כ-14 שנים. למרות שהיה לעיתים שנוי במחלוקת, פסיקותיו זכו להכרעה בתלמוד ברוב המקרים.

בין מוריו נמנים רב נחמן, רב חסדא, ורב יוסף. עם חלקם נחלק רבא בהלכות, ובכל זאת נשאר להם יחס של תלמיד-מורה.

בין תלמידיו הבולטים: רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושוע, רב נחמן בר יצחק ורבים מהדור הבא של האמוראים. תלמידיו הקימו דורות הלימוד הבאים והשפיעו על עיצוב ההלכה.

רבא נשא את בתו של רב חסדא. היו לו כמה בנים שהתפרסמו, והם המשיכו בעבודת התורה וההוראה.

רבא דגל בגלויה ובהדגשה של פתרונות מעשיים להלכה. הוא אמר משפטים חזקים על חשיבות לימוד התורה וכבוד התורה. בין חידושיו נכללה הנוסחה ההלכתית לפורים: "חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", כלומר יש להקפיד בשמחה בפורים עד שמתוודעים בין ארור המן לברוך מרדכי (הבדלה סמליָת).

אחד המונחים המפורסמים שדנו בו הוא דיני הייאוש והאבדה (כאשר משהו אבד ונמצא על ידי מישהו אחר). רבא אימץ גישה פרגמטית: אם ברור שבעל החפץ לו היה יודע על האבדה היה מוותר עליה, אז המוצא זוכה בה כבר מעתה. שיטה זו השפיעה על פסיקות בהלכות קניין ובדיני ממונות.

עוד חידוש הלכתי של רבא הוא "חזקה דרבא", העיקרון שלפיו בנים ובנות שנמצאים בגיל הבגרות נחשבים בשרשרת ההלכתית כבוגרים, גם בלי בדיקה פיזית, אלא ברוב המקרים.

רבא דן רבות וחילק דעות עם רבים: אביי, רב הונא בר יהודה, רב הונא בר חיננא, רבה בר מרי ואחרים. לפעמים חזר בו על פסקיו ודיבר בהכנעה כאשר נאמר לו שטעה.

בתקופתו פעל פותר חלומות בשם בר הדיא. על פי המסופר, הוא פתר חלומות לפי תשלום, והדבר יצר שורה של חלומות שטבעו בזיכרון על רבא ואביי. אלה סיפורים המסופרים בגמרא כחלק מהמסורת.

רבא נפטר בשנת 352 לפי מקורות גאונים. מסופר על רגעיו האחרונים ועל בקשתו שלא יותקרק בעת המיתה. על פי מסורת מאוחרת מיוחסת לו מערה שנקראה "מערת אביי ורבא".

בכתבי יד של התלמוד יש הרבה שגיאות ובלבול בין השמות רבה ורבא. יש מסורות הגייה שונות שמנסות להבחין ביניהם, אך גם הן לא אחידות. זהו נושא לשחזור טקסטואלי בשאלות מחקריות.

רָבָא חי במאה הרביעית, בערך 278, 352 לספירה. הוא היה חכם גדול בתלמוד. (תלמוד = ספר עם הלכות וסיפורים).

יש מחלוקת אם רבא היה כהן. כהן = מישהו ממשפחת אהרון שעבד בבית המקדש. יש סימנים בשמועה שאמרו שלא היה כהן.

מקורות אומרים שרבא נולד בזמנים של חכמים אחרים. חוקרים חושבים שנולד בערך בשנת 278.

אביו תמך בו בילדותו. רבא למד אצל מורים חשובים, כמו רב חסדא ורב נחמן. כבר צעיר הוא למד טוב והצטיין.

רבא רצה חכמה, כסף וענווה. לפי דבריו קיבל את החכמה והכסף, אך לא את הענווה. הוא היה דואג לכבוד התורה ולעזרה לזקנים. גם נתן צדקה לעוני העיר.

מספרים עליו סיפור מיסטי שהוא יצר גולם, יצור מלאכותי, בעזרת ספר מיוחד. זה סיפור מן האגדות.

רבא היה עשיר. אחרי פטירת אביי, הוא הוביל את הישיבה במחוזא כ־14 שנים.

רבה תלמידים למדו אצלו. נשא את בתו של רב חסדא. היו לו בנים שהמשיכו בתורה.

רבא אמר שצריך לשמוח בפורים עד שלא יודעים בין הארור לברוך. זה כלל שהשפיע על החג. הוא גם טבע כלל חוקי שנקרא "חזקה דרבא" שאומר שבני הנוער שמגיעים לגיל 13 (בחור) ו‑12 (בחורה) נחשבים בוגרים בדרך כלל.

רבא ועמיתיו, כמו אביי ורב הונא, ויכחו הרבה. הם דיברו ויכוחים גדולים שבאו לידי פסיקה. לפעמים רבא קיבל והוא גם חזר בו כשטעה.

רבא נפטר בשנת 352 לפי מקורות מסוימים. מאוחר יותר כתבו שיש מערה שמכנים אותה "מערת אביי ורבא".

רבא נשאר דמות חשובה בלימוד התלמוד. הרבה מפסקיו ועצותיו נכנסו לחוקים ולסיפורים של התורה.