רייב

'''רייב''' הוא סגנון מוזיקלי ותנועת מסיבות ריקודים המבוססת על מוזיקה אלקטרונית.

הרייב בדרך כלל מתקיים כמסיבה גדולה, לעיתים במקום פתוח או בחלל לא שגרתי. מוסיקה אלקטרונית נפוצה ברייב כוללת טכנו (קצב חוזר ונשנה), אסיד-טכנו, האוס, טראנס או הארדסטייל. המוזיקה מושמעת בידי תקליטן, אדם ששולט במוזיקה ובמעברים בין שירים. מיקומי המסיבות הלא שגרתיים נועדו לעיתים להקשות על התערבות המשטרה. בסצנה יש גם שימוש בסמים כמו MDMA, GHB ו-LSD, ומחקר בארצות הברית מצא קשר גבוה בין השתתפות ברייב לצריכה של סמים אלה.

לרוב מסיבת רייב מאורגנת על ידי קבוצת חברים או קהילה, ולא על ידי מטרות רווח בלבד.


מסיבות הרייב ותיוגן כז'אנר צמחו בסוף שנות ה-80 באנגליה. הזירה סביב הכביש M25 הייתה מוקד בולט, והלהקה אורביטל (Orbital) אפילו נקראה על שם הכביש הזה. בתחילת הדרך הרייבים ראו בה הזדמנות לאחד צעירים ולשבור מחסומים מעמדיים, פוליטיים וגזעיים.

הרעיון והמסיבות התפשטו גם לארצות הברית, לעיריות כמו סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. באנגליה של תקופת מרגרט תאצ'ר התרבות הארימה חיכוך פוליטי, וחלק מהאירועים שימשו גם כמוקד מחאה אנטי‑ממסדית.

לחיכוך הזה נוספו גם מעורבות עבריינית וסחר בסמים. המשטרה ביצעה פשיטות, והמצב הגיע לשיא בפסטיבל קסלמורטון קומון ב-1992. אליו הגיעו כ-20,000 חוגגים; לאחר הפרות סדר ועזיבת אשפה רבה נעצרו מארגנים. לאחר מכן נחקקו חוקים שהקלו על עצירת חשודים, מה שתרם לנסיגה בתדמית ולירידה בהיקף התרבות כמחאה חברתית.

בשנות ה-90 המושג 'רייב' הפך בעיקר לסגנון מסיבות. עם זאת, מדי פעם בחלק מהמקומות נערכו רייבים שנשאו מסרי מחאה, כמו בברלין בשנות ה-90 ובטביליסי בעשור השני של המאה ה-21.


במהלך האינתיפאדה השנייה התקיימו בישראל שתי מסיבות בשם "רייב נגד הכיבוש". מסיבות אלה הביעו מחאה וקראו לשינוי מדיני. האירועים שימשו השראה לסרטים כמו "הבועה" (2006) ו"צווארון כחול לבן" (2004).

'''רייב''' הוא מסיבת ריקודים גדולה עם מוזיקה אלקטרונית.

במסיבות כאלה מנגנים מוזיקה כמו טכנו (קצב חזק), האוס או טראנס. השירים עוזרים לאנשים לרקוד יחד. תקליטן הוא מי ששולט במוזיקה ומשנה שירים.

הרייבים לעיתים מתקיימים במקום לא רגיל. זה קורה כדי שהמסיבה תהיה חופשית ופתוחה יותר.

בחלק מהרייבים משתמשים גם בחומרים כמו MDMA, GHB ו-LSD. אלה שמות של סמים. סמים אלה יכולים לשנות איך שאדם מרגיש.


הרייב התחיל בסוף שנות ה-80 באנגליה. אנשים צעירים אהבו להתאחד באותן מסיבות. ליד הכביש M25 היו הרבה מפגשים כאלה. ב-1992 התקיים פסטיבל גדול בשם קסלמורטון קומון. הגיעו אליו כ-20,000 אנשים. אחריו היו בעיות עם המקומיים והמשטרה. זה הביא לחוקים שהקשו על מסיבות כאלה.

מאז שנות ה-90 הרייב הפך בעיקר לסוג של מסיבות. לפעמים עדיין עושים רייבים עם מסר פוליטי.


בישראל היו שתי מסיבות בשם "רייב נגד הכיבוש". הן באו בזמן האינתיפאדה השנייה. האירועים עזרו להשראת סרטים כמו "הבועה" ו"צווארון כחול לבן".