מינכן, ממלכת בוואריה
ריכרד גאורג שטראוס (11.6.1864, 8.9.1949) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וכנר גרמני. הוא פעל בסוף התקופה הרומנטית ולאחריה, ונחשב לעתים כיורש של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. יחד עם גוסטב מאהלר הוא מייצג את השיא של הרומנטיקה הגרמנית המאוחרת.
שטראוס נולד במינכן. אביו, פרנץ, היה נגן קרן יער (כלי נשיפה בשם קרן יער) בתזמורת החצר המלכותית. אמו הייתה מבית עשיר בעיר. שטראוס התחיל ללמוד מוזיקה כבר בגיל ארבע. כתב את הלחן הראשון שלו בגיל שש ולמד כינור, פסנתר והרמוניה. בגיל 20 החל לנצח על תזמורות ולמלא תפקידי ניהול מוזיקלי, ובגיל 21 התמנה למנהל המוזיקלי של תזמורת הדוכס של מיינינגן. שם נחשף לעבודות של ברליוז, ליסט ווגנר, והשפעה זו שינתה את דרכו ההלחנתית.
שטראוס התמחה בכתיבת פואמות סימפוניות, יצירות אורקסטרליות שמנסות לתאר סיפור או רעיון בלי זמרים. בין יצירותיו המוקדמות בסגנון החדש היו "משוט באיטליה" ו"דון חואן". ב‑1898 כתב את הפואמה "חיי גיבור", שבה תיאר את עצמו כאמן וכולל קטעים למבקריו.
ב‑1894 נשא לאשה את הסופרן פאולין דה אהנה. בתחילת הקריירה עבד בעיקר כמנצח והלחין בזמנו הפנוי. בתחילת המאה ה‑20 יצירותיו החלו להניב לו רווחים.
בין אופרותיו הבולטות: "שלומית" ו"אלקטרה". אחרי הצלחה זו בחר לחזור לסגנון הקלאסי ההשפעה של מוצרט ולכתוב את "אביר הוורד" (Der Rosenkavalier), שהוצגה לראשונה ב‑1911 בדרזדן.
בשנים 1933, 1935 שימש שטראוס כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך" בגרמניה הנאצית. הוא קיבל את התפקיד מבלי לסרב, ובקיץ 1935 התפטר רשמית, בנימוק גילו המתקדם. אחת הסיבות המיידיות הייתה חקירה בעקבות שיתוף פעולה יצירתי עם חברו היהודי שטפן צווייג. מידת מעורבותו בממשל הנאצי שנויה במחלוקת: חלק טוענים שהוא שיתף פעולה; אחרים רואים בו אדם שניסה להגן על המוזיקה והמשפחה. אחרי המלחמה צוטט שאמר כי אין לו סיבה לגנות את הנאצים, כי ביצירותיו נוגנו רבות בזמן השלטון.
שטראוס מת בגרמיש‑פרטנקירכן ב‑1949 וקבור לצד אשתו פאולין.
יצירתו מתאפיינת בחושניות ובהתעלות נפשית. ההרמוניה שלו מושפעת מווגנר. מן השירים המפורסמים: "הקדשה", "הלילה", "נוחי, נשמתי" ו"מחר". בפסגת יצירתו עומד המחזור "ארבעה שירים אחרונים" לשירה ותזמורת, שבו הוא משקיף על החיים והמוות באופן שקט ועמוק. תזמורו בשירים אלה נחשב למצטיין בהיסטוריה.
הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" נכתבה בהשראת ניטשה והפכה מפורסמת במיוחד כשהשתמש בה סטנלי קובריק בסרט 2001: אודיסיאה בחלל.
בעקבות קשריו למערכת הנאצית נמנעה הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו עד 1952. שידור ברדיו בירושלים ב‑1947 עורר תלונות רבות. בביקורו של הכנר יאשה חפץ ב‑1953 ניגן סונאטה של שטראוס, אך הקהל התמודד עם מחלוקת ואיום אלים כלפי חפץ. בהמשך חפץ הושפע מהאיומים והשמיט את שטראוס מתוכניותיו.
מאז שנות ה‑90 הושמעה מוזיקת שטראוס בישראל באופן רחב יותר, אך המחלוקת על יחס היצירה למעורבותו הפוליטית ממשיכה להעסיק מוזיקאים וקהל.
מינכן, בוואריה
ריכרד שטראוס (1864, 1949) היה מלחין ומנצח גרמני. אביו ניגן בקרן יער (כלי־נשיפה). הוא התחיל ללמוד מוזיקה בגיל ארבע.
כבר בילדות כתב שירים ומנגינות. בגיל צעיר ניהל תזמורות ולמד מהמלחינים הגדולים כמו וגנר. ב‑1894 נישא לסופרן פאולין.
שטראוס כתב יצירות רבות: פואמות סימפוניות (יצירות תזמורת שסופרות סיפור בלי מילים), שירים ואופרות. בין האופרות המפורסמות שלו: "שלומית", "אלקטרה" ו"אביר הוורד".
בשנים הראשונות לשלטון הנאצים קיבל תפקיד בכיר בתרבות שלהם ולבסוף התפטר. היום חוקרים ומבקרים מתווכחים אם הוא הגדיל לעשות או נעשה מנוצל.
מבחינה מוזיקלית הוא אהב תזמורות גדולות וצבעים עשירים. היצירה הידועה "כה אמר זרתוסטרא" הופיעה גם בסרט 2001: אודיסיאה בחלל. במחזורו האחרון, "ארבעה שירים אחרונים", הוא מדבר בעדינות על החיים והמוות.
לאחר המלחמה הישראלים חשבו הרבה לפני שנגנו את יצירותיו. ב‑1953 הכנר יאשה חפץ ניגן יצירה שלו וקיבל תגובות קשות. מאז שנות ה‑90 מנגנים את יצירותיו בישראל יותר, אך עדיין יש מחלוקת על המוזיקה שלו.
תגובות גולשים