רישום שיכונים ציבוריים

רישום שיכונים ציבוריים הוא האופן שבו נרשמות זכויות רוכשי דירות בדיור הציבורי במרשם המקרקעין. מרשם המקרקעין הוא לשכת רישום שבה נרשמות זכויות על קרקעות ובניינים.

לאחר קום המדינה נכנסה גל עלייה גדול והמדינה נתקלה במחסור קשה בדיור. המדינה בנתה שיכונים ציבוריים בזול ובמהירות, חלקם להשכרה וחלק נמסרו למכירה בסבסוד באמצעות משכנתאות. ב-1950 הוקמה חברת עמידר, שבנתה רבות מהדירות האלה. חברות שיכון נוספות וערים חדשות נבנו בשנים שלאחר מכן. המטרה הייתה לשכן עולים וניצולי השואה שרובם לא יכלו לרכוש נדל"ן באופן פרטי.

חברות שמכרו דירות התחייבו לרשום בסוף התהליך את זכויות הרוכשים בלשכת הרישום. לכל משתכן נחתם ייפוי כוח נוטריוני (מסמך שנותן סמכות לחברה לפעול בשם הרוכש) כדי לאפשר לחברה להירשם במקום הרוכש בעתיד. בתקופות הראשונות החזיקו החברות רישומים פנימיים זמניים עבור המשתכנים.

השיכונים נבנו על חלקות היסטוריות שלא התאימו לתוכנית הבנייה החדשה. לכן הוקמה "ועדת התיאום" במשרד הבינוי והשיכון. הוועדה קיבלה מפות פרצלציה (מפות שחלקו את הקרקע לקבצים חדשים) המשקפות את המצב הבנוי החדש, ואישרה אותן לרישום ישיר בלשכת הרישום. כך נוצרו חלקות חדשות שניתן היה להירשם בהן כבתים משותפים.

עוד בעיה הייתה הדרישה להמציא אישורי מיסוי ומסמכים עירוניים רבים עבור כל בעל זכות קודם. זה היה בלתי מעשי בגלל שהיו עשרות אלפי רישומים זמניים. לכן החליטו שרישום בלשכה ייעשה על שם המשתכן האחרון בלבד, לפי שטר חכירה (מסמך חכירה שמציין את זכויות החוכר על הנכס), כאשר נציג החברה חותם בשם המשתכן לפי ייפוי הכוח שניתן לו. בנוסף, לא דרשו להמציא שוב אישורי מיסוי ואישורים מקומיים שהיו כבר ברשות החברה.

מאז שנות התשעים משרד הבינוי והשיכון אפשר לחברות בניה פרטיות להיות חברות משכנות ולוודא שהן ירשמו את החלקות כבתים משותפים. נכון ל-2006 נרשמו מאות אלפי דירות על שמות רוכשיהן לפי החוק. הרישום העניק למשתכנים זכויות רשומות בלשכת הרישום והקל על החברות בניהול הרישומים וההעברות.

במהלך שנות התשעים ועדת רונן אפשרה במקרים מסוימים להעביר זכות בעלות (זכות מועדפת על חכירה) לשמו של המשתכן בעת הרישום.

ב-2006 אישרה ועדת גדיש רפורמה שהרחיבה את הזכויות של משתכנים. הוחלט כי חוכרי המינהל, אם החכירה שלהם מהוון (הומרה לערך כספי), יקבלו בעלות מלאה על דירותיהם. ההחלטה חלה לא רק על בנייה רוויה, אלא גם על בתים צמודי קרקע, וילות וקוטג'ים. הממשלה אישרה את החלטת המינהל להעביר קרקעות מסוימות מקק"ל (הקרן הקיימת לישראל) למדינה. המהלך אפשר גם לבעלי דירות על אדמות הקק"ל ליהנות מהרפורמה ולקבל זכויות בעלות.

רישום שיכונים ציבוריים הוא הדרך לרשום מי הבעלים של דירה בדיור הציבורי. מרשם המקרקעין זה המקום הרשמי שבו רושמים בעלויות.

אחרי הקמת המדינה הגיעו אנשים רבים לגור בה. לא היו מספיק בתי מגורים. המדינה בנתה שיכונים זולים. חלק הושכרו וחלק נמכרו במחיר מוזל. ב-1950 קמה חברת עמידר שבנתה הרבה דירות. הקונים חתמו על מסמך מיוחד שנותן לחברה הרשאה להירשם בלשכה מאוחר יותר.

הבתים נבנו על חלקות קרקע שלא התאימו לתכניות הישנות. לכן הקימו ועדה בשם ועדת התיאום. היא הכינה מפות חדשות שנטענו במשרד והרשמו ישירות. היה גם קשה להביא המון אישורים מהמיסים ומהעירייה. הפתרון היה לרשום בלשכה רק את הקונה האחרון לפי שטר חכירה. שטר חכירה זה מסמך שמראה מי שוכר או משתמש בקרקע.

בשנות התשעים חברות פרטיות גם בנו שיכונים. עד 2006 נרשמו הרבה דירות על שמות הרוכשים. זה נתן לבעלים זכויות רשומות וקל יותר להעביר דירות.

בשנת 2006 הוחלט שחוכרים מסוימים יקבלו בעלות מלאה על דירותיהם. גם אדמות של הקק"ל הוסדרו, כדי שאנשים על אדמות אלה יוכלו לקבל בעלות.