רפואה סינית

הרפואה הסינית (השם בסינית: 中医学) היא קבוצה של שיטות טיפול שהיו בשימוש בסין למעלה מ-2,000 שנה. הן כוללות צמחי מרפא, דיקור (החדרת מחטים), טיפולי מגע, תרגילים גופניים, ניתוחים, קיבוע שברים ועצות תזונה. התאוריות והפרקטיקה אינן מבוססות במדע בהיקף הנדרש; יש חילוקי דעות בקרב מטפלים על אבחונים וטיפולים. קיימים חששות מרעילות של צמחים, שימוש בחלקי חיות ובסחר במינים בסכנת הכחדה, וכן ראיות מוגבלות ליעילות במחקרים איכותיים. מאמר מערכת ב-Nature תיאר חלק מהטיפולים כפאסאודו-מדע (מדע מדומה).

במקורות מוקדמים הותוותה הרפואה הסינית בטקסים שמאניים, שבהם ניסו לגרש שדים ולהשתמש בצמחים וחפצים חדים. בתקופת המאה ה-3 לפנה"ס החלו להופיע התאוריות המוכרות היום. "ספר הרפואה של הקיסר הצהוב" (שהוחבר בעיקר בתקופה מאוחרת יותר) הציג רעיונות כמו יין-יאנג וחמשת היסודות, ושיטות אבחון כמו בדיקת דופק ולשון.
במאה ה-20, בזמן הממשל הקומוניסטי, הוסבו מאמצים לאחד בין הרפואה הסינית למערבית. בשנות ה-50 הוקמו מוסדות ללימוד הרפואה הסינית הרשמית בסין. סיפור מביקור קיסינג'ר ב-1971 הציג מקרה שבו מטופל נותח ושולב בו גם דיקור ומוקסה, וטענות על אלחוש בעזרת דיקור התפשטו.

בספר זה שבמבנה שאלות ותשובות מתוארים גורמי מחלות, שיטות טיפול ושימור בריאות לפי התאוריה הקלאסית. הוא נחלק לשני חלקים: Su Wen (שאלות יסוד) ו-Ling Shu (דיקור).

צ'י (qì) מוגדר כ"כוח" או "זרימה" שמאזנת את החיים. במקביל קיימת המושג פראנה בסנסקריט. לפי התאוריה, צ'י זורם בגוף ויש לשמר את זרימתו החלקה.
הדם (xuè) בתאוריה זו מתפקד כחומר מזין שמזין רקמות ותומך בשינה ובמודעות.

נוזלי הגוף (jīn yè) דומים לדם ונחשבים לחומרי לחות ומזון של הרקמות. הם כוללים רוק, דמעות, ריר, זיעה ושתן.

המערכת כוללת ערוצים (מרידיאנים) שאמורים להוביל צ'י ודם לכל הגוף. לפי המסורת יש 12 ערוצים עיקריים ו-8 מיוחדים, ופיצולים נוספים שנקראים ערוצי חיבור.

יין ויאנג הם כוחות מנוגדים אך משלימים. יין מקושר לקר והלילה, ויאנג לחום והיום. הרעיון מדגיש איזון בין הניגודים.

חמש הפאזות (עץ, אש, אדמה, מתכת, מים) הן ביטויים שונים של צ'י. הן מתארות מעגל יחסי הגומלין בין תהליכים בטבע ובאדם.

שיטות עיקריות: דיקור, צמחי מרפא, תזונה מותאמת, טיפולי מגע כמו טווינה ושיאצו, תרגילי צ'י קונג וטאי צ'י, מוקסה (חימום בעזרת צמחים), כוסות רוח, הקזת דם, ומגנטים.

דיקור (אקופונקטורה) מבוסס על הרעיון לאזן את זרימת הצ'י על ידי הכנסת מחטים לנקודות על המרידיאנים.

כוסות רוח הן גביעים שנוצרים בהם ואקום על העור, כדי "למשוך" או להשפיע על המקום.

גואה-שה היא גרידה של העור עם חפץ חלק (כגון אבן ג'ייד) כדי לעודד זרימה לפי המסורת. היא עלולה להשאיר סימנים שחורים-אדמדמים כמה ימים.

ארבע שיטות אבחון עיקריות: התבוננות, האזנה והרחה, תשאול ומישוש.

בדיקת הלשון והדופק הן כלים מסורתיים לאבחון. מיקום, צבע ומרקם הלשון ותיוג איכותי של הדופק נחשבים רמזים לדפוסי חוסר איזון.

בישראל טיפולים סיניים ניתנים במרפאות פרטיות ובמסלולים משלימים בקופות חולים. ב-2013 כ-314 אלף מבוטחים קיבלו שירותים משלימים, רובם דיקור. לימוד מקצועות הרפואה הסינית נמשך כ-4 שנים ובכ-3,500 שעות. התחום לא היה מפוקח במלואו; בשנת 1998 הוקמה האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי. ב-2021 האגודה התאחדה והיום פועלת תחת איגוד הרפואה הסינית בישראל, שמקדמת סטנדרטים והדרכות מקצועיות.

הרפואה הסינית היא קבוצת טיפול ישנה מסין. היא קיימת כבר יותר מ-2,000 שנה. משתמשים בצמחים, בהחדרת מחטים (דיקור), בעיסויים, בתרגילים כמו טאי צ'י ובכוסות רוח.

התחילו בטקסים שמאניים. אחר כך נכתבו ספרים חשובים כמו "ספר הקיסר הצהוב". במאה ה-20 שילבו את השיטות עם רפואה מודרנית בסין.

בספר זה יש שאלות ותשובות על בריאות, דיקור ותזונה. יש שם גם חלק שעוסק בדיקור.

צ'י (נאמר: צ'י) היא מילת מסורת שעוזרת להסביר אנרגיה או זרימה בגוף. לפי המסורת, צ'י צריך לזרום חופשי כדי שהאדם יהיה בריא.

נוזלי הגוף הם דברים כמו רוק, דמעות וזיעה. הם מזינים את הגוף.

יין ויאנג הם שני צדדים שונים שמשלימים זה את זה: קור וחום, לילה ויום.

שיטות מוכרות: דיקור (מחטים), צמחי מרפא, כוסות רוח, גואה-שה (גרידה קלה על העור) ותירגולים כמו טאי צ'י.

דיקור הוא הכנסת מחטים דקות לנקודות מיוחדות בגוף.

כוס על העור יוצרת ואקום. הכוס נדבקת לעור למשך זמן.

גואה-שה גורמת לעור להראות אדום לזמן קצר. זה נעלם תוך ימים.

גם כאן נותנים טיפולים אלה. יש בתי ספר שבהם לומדים כמה שנים. יש ארגונים שעוזרים לקבוע כללים וללמד את המטפלים.

חשוב לדעת: חלק מהשיטות אינן נתמכות במחקרים מדעיים. יש גם חשש מצמחים או שימוש בחלקי חיות שיכולים להזיק.