רפובליקת ויימאר

רפובליקת ויימאר הוא השם ההיסטורי לתקופה בגרמניה שבה שלט חוקה שנוסחה בעיר ויימאר. התקופה החלה ב-9 בנובמבר 1918, לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. פיליפ שיידמן הכריז על הקמת הרפובליקה, ופרידריך אברט מונה לנשיאה הראשון. במשך כ-14 שנים פעלה גרמניה כדמוקרטיה, אך לעיתים בחולשה ובאי-יציבות.

עם תבוסת המלחמה מונה מקס פון באדן לקנצלר. הוא פתח בדרך חדשה: הקנצלר הפך אחראי בפני הרייכסטאג (הפרלמנט), שוחררו אסירים פוליטיים, וסמכות הקיסר הוגבלה. אך המצב ברחובות היה חמור. מרידות של מלחים ופועלים הובילו לבריחת הקיסר. ב-9 בנובמבר 1918 אברט קיבל את ראשות הממשלה, ושיידמן הכריז על הרפובליקה.
הממשלה הזמנית הבטיחה בחירות והקמת אספה חוקתית. אברט, שניסה למנוע מהפכה קומוניסטית, דיכא מרידות בשיתוף עם כוחות הצבא ומיליציות ימין. הדיכוי היה קשה, ונרצחו מנהיגי השמאל כמו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. רבים ראו בפעולות אלה פגיעה מוקדמת בדמוקרטיה.
בינואר 1919 נערכו הבחירות הראשונות. הממשלה גיבשה חוקה, חוקת ויימאר, שאומצה ב-11 באוגוסט 1919. החוקה קבעה שמקור הסמכות הוא העם וקידמה זכויות אדם וחירויות. היא שמרה על מבנה פדרלי, עם 18 מדינות ושילוב של פרלמנט (הרייכסטאג) ונשיא הנבחר לשבע שנים. הנשיא יכול להשתמש בפקודות חירום אם הממשלה אינה מתפקדת.

חוזה ורסאי מ-1919 הטיל על גרמניה אחריות למלחמה ופיצויים כבדים, וכן מסר שטחים ופגע בכוח הצבא. הפיצויים והאובדן הכלכלי יצרו שנאה רחבה לחוזה. בתחילת שנות ה-20 ניסתה גרמניה להימנע מתשלומים. כיבוש חבל הרוהר על ידי צרפת ובלגיה ב-1923 לחץ על גרמניה להסדיר חובותיה. בסיוע ארה"ב הוסדרו התשלומים בתוכניות כמו תוכנית דוז ותוכנית יאנג.
ממשלות ויימאר ניהלו גם מאמצים לחיזוק יחסים בינלאומיים. גוסטב שטרזמן, שר החוץ, חתן הסכמי לוקרנו והוביל לקבלת גרמניה לחבר הלאומים ב-1926. לצד זאת נשמרו קשרים צבאיים עם ברית המועצות, שהסכימו לשתף פעולה בחימושה והכשרתו של הצבא הגרמני, למרות הגבלות ורסאי.

הבחירות היחסיות הובילו לפיצול מפלגות וקושי ביצירת ממשלות יציבות. הקיצונים משני הצדדים, ימין לאומני ושמאל קומוניסטי, הפעילו אלימות ופגעו באמון בדמוקרטיה. הקומוניסטים תקפו את הרפובליקה כ"קפיטליסטית", והסוציאל-דמוקרטים דיכאו מרידות כדי לשמור על הסדר.
ב-1920 התרחש ניסיון פוטש של וולפגנג קאפ, שאולץ להיכנע לאחר שביתת עובדים כללית. המצב המדכא וחוסר היציבות הכלכלית החלישו את התמיכה ברפובליקה.
תקופת שגשוג קצרה התרחשה תחת שטרזמן בשנים 1923, 1929. ב-1925 מונה פאול פון הינדנבורג לנשיא. הינדנבורג השתמש פעמים רבות בצווי חירום, מה שהחליש את ההיבט הדמוקרטי בחוקה.
המשבר הכלכלי העולמי של 1929 החמיר את המצב. המפלגה הנאצית גדלה בהשפעת האבטלה והאכזבה הציבורית. בנובמבר 1932 הנאצים זכו ב-37% מהמושבים, ורק חוסר האחדות של היריבים אפשר להעלות את היטלר לשלטון.

לא היה בגרמניה מעמד בינוני יציב לתמוך בדמוקרטיה. המסורת המונרכית נשארה חיה. האינפלציה הקשה של תחילת שנות ה-20, ירידת ערך המטבע, הכניסה משפחות לקושי כלכלי וקיפחה חסכונות. כיבוש חבל הרוהר וההפסד בערך המארק הובילו להיפר-אינפלציה ב-1923.
אחרי 1923 הוצגו צעדים לייצוב הכלכלה. השקעות מארה"ב וסדרי תשלומים סייעו להתאוששות זמנית. אך משבר 1929 חיסל חלק גדול מהשיפור. הבורסה קרסה, פיטורים פשטו, ובירידה החדשה של הכלכלה עלתה תמיכה בפתרונות קיצוניים.

למרות המשברים, ויימאר חוותה פריחה תרבותית מרשימה. במוזיקה, תיאטרון, ספרות וקולנוע נולדו יצירות חשובות. אמנים כמו ברטולט ברכט, קורט וייל ומרלן דיטריך פעלו בתקופה זו. גם סגנון הבאוהאוס בהנדסה ואדריכלות עלה והותיר חותם בינלאומי.
היצירה הברוכה נבעה משילוב של חופש תרבותי, כאב מהמלחמה ודחף לחדשנות. עם עליית הנאצים הרבה מהאמנים עזבו את גרמניה או הושתקו.

היטלר ניסה פוטש ב-1923 ונכשל. לאחר שחרורו כתב את מיינ קאמפף. בשנים שלאחר מכן גדלה המפלגה הנאצית, במיוחד מאז המשבר של 1929. בבחירות של 1930 קיבלה המפלגה מספר גדול של מושבים. בשנת 1933 הוזמן היטלר על ידי הינדנבורג להיות קנצלר.
היטלר ניצל את הסמכויות ההמוענקות לו כדי לרכז כוח, למנות את אנשיו ולמנוע מחאה. ב-23 במרץ 1933 הועבר חוק ההסמכה, שקנה לו סמכויות חקיקה רחבות והפך למעשה את המערכת לדיקטטורה. כך הסתיימה תקופת רפובליקת ויימאר ועלתה תקופת גרמניה הנאצית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה פסק השלטון של הקיסר. ב-1918 הוקמה רפובליקה חדשה בגרמניה. רפובליקה זהו שם למדינה שבאמצעות בחירות בוחרים מנהיגים.

הממשלה החדשה ניסתה לשנות את הדברים ולהכין חוקה (החוקים של המדינה). הם הבטיחו בחירות ודמוקרטיה. אבל היו הפגנות ומרידות. הממשלה פעלה כדי לשמור על השקט, וגם נרצחו כמה מנהיגי מרידות.
החוקה אומצה ב-1919. היא נתנה זכויות לאזרחים ושמרה על פדרציה של מדינות בתוך גרמניה.

חוזה ורסאי (ההסכם לאחר המלחמה) אילץ את גרמניה לשלם פיצויים. פיצויים זהו כסף שמבקשים כדי לפצות על נזקים. זה פגע בכלכלה ויצר כעס גדול בגרמנים.
ב-1923 כיבשו מדינות אחרות אזור תעשייה חשוב. לבסוף הוסדרו תשלומים בעזרת הלוואות מארצות אחרות.
גרמניה גם ניהלה קשרים עם ברית המועצות. הם סייעו זה לזה בכמה עניינים צבאיים.

הרבה מפלגות היו ברייכסטאג (הפרלמנט). חלק מהקבוצות רצו לשנות את המדינה בכוח. זה יצר תקופה של אלימות וחוסר יציבות.
ב-1923 הגיע שקט יחסי, ואז ב-1929 קרה משבר כלכלי גדול בעולם. המצב הקשה עזר לעליית מפלגה בשם הנאצים, בראשות אדולף היטלר.

אחרי המלחמה הכסף איבד מערכו. תופעה זו נקראת אינפלציה (כשהמחירים עולים והכסף שווה פחות). אנשים איבדו חסכונות וחששו לעתיד. מצב זה גרם להרבה מצוקה ולחיפושים אחרי פתרונות קיצוניים.

בתקופת רפובליקת ויימאר נולדו יצירות אמנות חשובות. היו סופרים, זמרים ובמאים שיצרו דברים זכורים. גם בנייה ועיצוב התחדשו בסגנון שנקרא הבאוהאוס.

הנאצים גדלו בכוח אחרי המשבר הכלכלי. ב-1933 היטלר מונה לקנצלר. אחר כך קיבל סמכויות רחבות והפך לשליט יחיד. כך נגמרה רפובליקת ויימאר.