ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנת תנועת "שלום עכשיו" בירושלים. המפגינים דרשו ליישם את מסקנות ועדת כהן, שחקרה את הטבח בסברה ושתילה. ההפגנה כללה כ-2,500 אנשים שהלכו לעבר משרד ראש הממשלה.
ההפגנה נתקלת בהתנגדות אלימה מצד קבוצות ימין. המשתתפים סבלו מצעקות, יידוי אבנים והתקפות פיזיות. בסיום ההפגנה זרק יונה אברושמי רימון רסס, רימון שמפזר חלקי מתכת כדי לפגוע אנשים, כנגד המפגינים בכניסה לבניין בנק ישראל. פגיעת הרימון גרמה למותו של אמיל גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", ולפציעתם של תשעה אחרים.
המשטרה חקרה מאות חשודים והבחינה בסוג הרימון כחוט מרכזי בחקירה. בסופו של דבר נעצר אברושמי בינואר 1984. בהתחלה הוא הכחיש, אך לאחר חקירה ארוכה הודה שזרק את הרימון, חזר בו ואז הודה שוב.
באוקטובר 1984 הוא הורשע ברוב קולות ברצח ונגזר עליו מאסר עולם. במהלך ההליכים דנו שופטים ומומחים בשאלה אם כוונתו היתה לרצוח. הערעור לבית המשפט העליון נדחה בפברואר 1987. בהמשך אברושמי הודה וביקש חנינה והתחרט מידי פעם. נשיא המדינה ציפה את עונשו ל-27 שנה בפברואר 1995. הוא שוחרר ב-26 בינואר 2011.
הרצח של פעיל שמאל בהפגנה היה שערורייתי ושינה את השיח הציבורי. רבים ראו בו תוצאה של הסתה נגד המחאה השמאלית. האירוע החזקת זעזוע והפך לסמל בתוך תנועת המחאה. פעילים אמרו שהוא הגביה את החשש מפגיעה בפעילים פוליטיים וזה השפיע גם על הוויכוח הציבורי בשנים שלאחר מכן.
אמיל היה אז בן 35, יליד רומניה שעלה לישראל ב-1963. הוא עבד כמורה ועסק בפרויקטים חינוכיים לקידום שיח והבנה בין יהודים לערבים. הוא היה אב לבת וחי בירושלים. הובא לקבורה בחיפה, ומסע הלוויה לווה במחוות אבל והפגנות הזדהות ברחבי הארץ.
לזכרו הוקמו פרסי זכויות אדם שהוענקו מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח. נוסדה מדרשה לדמוקרטיה ולשלום על שמו, והולחנו שירים שהוקדשו לו על ידי אמנים ידועים.
ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנה של אנשים שקראו לשלום. ההפגנה הייתה בירושלים וכמה אלפים היו שם. הפגנה זה מפגש של אנשים שמבקשים שינוי.
בסיום ההפגנה זרק אדם רימון רסס. רימון רסס זה פצצה קטנה שמפזרת חתיכות מתכת. הרימון פגע באמיל גרינצווייג, פעיל שעמד בהפגנה. אמיל נהרג ותשעה אנשים נפצעו.
המשטרה חקרה את המקרה וחשפה בזה אחר זה ראיות. אברושמי נעצר, הודה לפעמים ובשלבים אחרים חזר בו. בסוף הוא הורשע ונשלח לכלא. מאוחר יותר עונשו הוקל והוא שוחרר בשנת 2011.
האירוע היה קשה והשפיע על אנשים בארץ. רבים חשבו שזה קרה בעקבות קללות ודיבורים רעים נגד המפגינים. המקרה הפך לסימן שאומר שיש סכנה כשמדברים על אנשים בצורה פוגעת.
אמיל היה בן 35. הוא עלה לישראל בילדותו. עבד כמורה ועשה עבודות חינוך בין קהילות יהודיות וערביות. הוא היה אב ובא מתנדב בקיבוצים.
לזכרו נותנים פרס זכויות אדם בשמו. יש גם פעילויות לימוד וערבי זיכרון בשם אמיל.
תגובות גולשים