רצח העם במזרח טימור

רצח העם במזרח טימור היה סכסוך אלים שהחל ב-7 בדצמבר 1975 ונמשך עד 1999.
הוא החל עם "מבצע לוטוס", שם הקמפיין הצבאי האינדונזי, ולאחר הפלישה כוחות אינדונזיים כיתרו וכיבשו את המדינה.
כרבע מאוכלוסיית מזרח טימור, בין 60 אלף ל-180 אלף אנשים, נרצחו על ידי הצבא האינדונזי.
במהלך הכיבוש נעשו גם עיקורים מסיביים (עיקור = הפסקת היכולת להרות). נשים הוזרקו בחומרים מעקרים תחת מסווה של חיסון נגד מלריה.
הנשיא האינדונזי סוהארטו הורה על הפלישה, ששלחה כ-35 אלף חיילים. חלק גדול מהנשק ששימש למעשי האלימות מומן בעקיפין מכספים אמריקאיים.
ארצות הברית גינתה את הפלישה בפומבי, אך פעלה מאחורי הקלעים נגד צעדים שיכלו לעצור את הרצח ההמוני. שגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהאן כתב שארה"ב רצתה שהדברים יקרו ופעלה לכך.
התוצרת הייתה משבר הומניטרי רחב היקף ועלייה גדולה במספר הפליטים. בסופו של דבר זכתה מזרח טימור לעצמאות.
האירועים עובדו לסרט עלילתי בשם "באליבו" (2009).

במזרח טימור הייתה אלימות גדולה בין 1975 ל-1999.
הכל התחיל ב-7 בדצמבר 1975 במבצע שנקרא "מבצע לוטוס".
הרבה אנשים נהרגו, כ־רבע מהאוכלוסייה, בין 60 אלף ל-180 אלף.
בנוסף, נשים קיבלו הזרקות שגרמו להן לא להצליח להרות יותר (זה נקרא עיקור).
הנשיא של אינדונזיה, סוהארטו, שלח כ-35 אלף חיילים.
חלק מהנשק שימש בזכות כסף אמריקאי, ואמריקה לא תמיד עזרה לעצור את המעשים.
הרבה משפחות ברחו והיו פליטים. בסוף מזרח טימור קיבלה עצמאות.
הסיפור גם הפך לסרט בשם "באליבו" מ-2009.