שבאית היא שפה שמית דרומית-ערבית עתיקה, שמדברים ומנציחים אותה בכתובות של ממלכת סבא ותושבי דרום חצי האי ערב. היא התפתחה סביב האלף הראשון לפני הספירה ועד לתקופת הסילוק שלה במאות הראשונות לספירה; הכתובת האחרונה המיודעת בשבאית מתוארכת לשנת 554/9 לספירה. השפה נכתבה בעיקר בכתב הדרום-ערבי העתיק, כתב עיצורי (אבג'ד) שמשמעו שהוא מציין בעיקר עיצורים, ותנועות מסומנות רק לעיתים במאות קריאה. ב-1973 נמצאו גם מסמכים בכתב מחובר קטן, המכונה "זבור", שמתוארכים למאה ה־1 לפני הספירה.
הכתב הדרום-ערבי מציג בעיקר עיצורים. רק בכתבים מאוחרים יותר רואים סימנים לתנועות. הכתב הזה שימש גם באזורים של היום אריתריאה וג'יבוטי, וממנו התפתח מאוחר יותר הכתב הגז.
יש ניבים אזוריים של שבאית. שבאית מרכזית הייתה נפוצה בכתובות הרשמיות. ניבים כמו הניב החרמי הושפעו בערך מהערבית הצפונית, והחִמיירים השתמשו בשבאית כשפת כתיבה אף שהם דיברו שפה שמית אחרת.
השפה נחשבת שיש לה לפחות שלוש תנועות קצרות (a, i, u) והמקבילות הארוכות שלהן (ā, ī, ū). תנועות ארוכות לעיתים מיוצגות בכתב על ידי אותיות כמו ו או י. דיפתונגים (שילוב של שתי תנועות, למשל aw או ay) נשמרו בשלבים מוקדמים והתקצרו בשלב מאוחר.
בדורות מוקדמים שמרו על aw ו-ay; בשלב מאוחר הן נכתבו לפעמים בלי אותיות עזר.
לשבאית יש שלושה עיצורים שורקים מובחנים, שמסומנים s1, s2 ו-s3 בתעתיק מודרני. צלילים אלה נבדלו לאורך התקופות, אך באחריתם התקרבו והחלו להתמזג. גם העיצורים המיוחדים כמו q, ṣ, ṭ וכדומה נחקרו בקפידה.
כמו שפות שמיות אחרות, בשבאית יש כינויי גוף חבורים (סופיות שייכות) וכינויי גוף פרודים. הסופיות מצטרפות לפעלים ולשמות לציון מושא או שייכות; הכינויים הפרודים משמשים כנושא.
נמצאו גם סופיות שייכות וגם כינויי גוף עצמאיים בכל המספרים והמגדרים, אם כי בחומר המונומנטלי כינויי גוף פרודים לעתים נדירות.
לשמות העצם יש מין דקדוקי, זכר או נקבה. צורות רבים יוצרות בדרכים שונות, ויש גם זוגי. חלק מההבחנות נראות רק בתנועות, שהכתב לעיתים לא מציג.
היחסה (קייס) בשבאית מתבטאת בעיקר בסופיות ותנועות. הכתב העיצורי מקשה על ראיית כל צורות היחסה, אבל כמה סימנים שלהן נשמרו, במיוחד בסמיכויות.
לשפה היו מצבים דקדוקיים נבדלים: סמיכות (שם ביחס לשם אחר), מצב סתום (לא מיודע) ומצב מיודע. לכל מצב היו סופיות משלו בהתאם למין ולמספר.
הפעלים בשבאית נבדלים באספקטים: נטיית סופיות מבטאת בדרך כלל את האספקט המושלם (השלם), ונטיית התחיליות-סופיות מבטאת את הבלתי-מושלם (לא מוגמר). יש גם צורות קצרות וארוכות בנטייה זו.
הנטייה מבוצעת על ידי סופיות בלבד או על ידי תחיליות+סופיות. זה דומה להבחנה בין פרפקט לאימפרפקט בשפות שמיות אחרות.
נטיית הסופיות מורכבת מאותיות השורש בתוספת סופית שמציינת מספר, גוף ומגדר. לרוב היא מתארת פעולה גמורה בעבר.
צורה זו כוללת תחילית, שורש וסופית. היא מתארת פעולה לא גמורה, הווה או עתיד, ויש לה מודוסים כמו חיווי והצעה.
צורת הציווי מופיעה בדוגמאות בכתב המחובר "זבור". דוגמה אחת היא צורת פעל-(ן).
ניתן לגזור פעלים חדשים משורשים קיימים, וכך לגוון במשמעות.
בסמלים הכתובים סדר המילים הפותח את הכתובת לרוב הוא נושא, נשוא, מושא. פסוקיות משועבדות נפוצות.
הכתובות מראות שימוש רב בחיבור "ו-" בתחילת פסוקיות. פסוקית משועבדת לעתים תופיע לפני הנשוא.
יש בשפה כלים שונים ליצירת פסוקיות משועבדות, כולל פסוקיות תנאי ותוצאה.
פסוקיות זיקה מסומנות בכינויים כמו דֿ'- (קוגנט של "שֶ-" בעברית), על /ʾl/, או מנ- ("מי ש-"). כינויים חוזרים נדירים.
אוצר המילים של שבאית מוגבל יחסית; חוקרים פרשו חלק ממנו מהקשר ולפי שפות שמיות קרובות. יש שפע מונחים חקלאיים והשקיה.
מילה שבאיתית שנשתמרה היא bʿl (בִּל) שפירושה "בן". רכיבים כאלה נשארו בניבים מודרניים בדרום ערב.
הכתובות ששרדו, כולל הקדשות, כתובות בניין, טקסטים משפטיים וכתובות קצרות, הן המקור העיקרי להבנת השפה. היעדר טקסטים ספרותיים מונע תמונה מלאה של הדקדוק, אך מסמכי "זבור" העשירים מספקים מידע נוסף.
שבאית היא שפה עתיקה שעליה כתבו העם הסבאי בתימן של פעם. דיברו ושמו אותה על כתובות בין כ-1000 לפנה"ס עד המאה החמישית והשישית לספירה. הכתובת האחרונה נכתבה ב-554/9 לספירה.
שבאית נכתבה בכתב מיוחד ששם דגש על עיצורים. זה אומר שהוא לא always כתב את כל התנועות. מאוחר יותר נמצאו מסמכים כתובים בכתב מחובר שנקרא "זבור".
היו ניבים שונים של שבאית. ניב מרכזי שימש בכתובות הרשמיות. בהמשך דיברו במקום גם שפות אחרות והשתמשו בערבית.
לשפה היו שלוש תנועות קצרות וגרסאות ארוכות שלהן. לעיתים השתמשו ב־v או y כדי לייצג תנועות ארוכות.
לפעמים שתי תנועות התאחדו לצליל אחד כמו aw או ay.
בשבאית היו צלילים מיוחדים, שלוש צורות של s שהשתנו עם הזמן.
במילים היו סיומות שמראות שייכות. היו גם כינויי גוף נפרדים.
לפעמים כותבים סיומות על המילה כדי להגיד "שלי" או "שלו".
במילים יש זכר ונקבה. יש יחיד, זוגי וגם רבים.
הבדלים אלה לעיתים נראים רק בתנועות, שאינן תמיד כתובות.
שמות יכולים להיות בחיבורים כמו "בית המלך" (זה נקרא סמיכות). יש גם צורות מיודעות ולא מיודעות.
פעלים משתנים לפי אם הפעולה הושלמה או לא. יש צורת עבר וצורת הווה/עתיד.
יש צורות עם סיומת ועם תחילית+סיומת.
צורת הסוף בדרך כלל אומרת שמעשה קרה והסתיים.
צורה זו מראה פעולה שעדיין לא הושלמה או תתרחש בעתיד.
יש גם צורות ציווי, שמבקשות לעשות משהו.
אפשר ליצור פועל חדש ממילה קיימת כדי לשנות את המשמעות.
ברוב הכתובות המשפט הראשון מתחיל בנושא, אחר כך הפועל ואז המושא.
הרבה משפטים מתחילים ב"ו-" שמשמעותו "ו" כמו בעברית.
יש צורות שמחברות משפט קטן למשפט אחר.
מילים כמו דֿ'- או על עוזרות לחבר משפטים ולבנות משפטי יחס.
המילים שנשארו קשורות בעיקר לעבודה חקלאית ולשמות. חוקרים מפרשים חלק מהמילים מהקשר.
מילה שבאיתית שנשמרה היא "בִּל" שפירושה "בן". חלק מהמילים האלה נשמרו בניבים של הדרום.
נמצאו אלפי כתובות ושברי עץ עם טקסט. הם עוזרים לנו להבין איך אנשים דיברו וכתבו פעם בתימן.
תגובות גולשים