שבועה (יהדות)

שבועה היא התחייבות טקסית שבה אדם מאשר ומאמת את דבריו. ההתחייבות אינה תלויה בתנאי.

בתנ"ך שבועה הייתה מנהג נפוץ. פעמים רבות משתמשים בביטוי "חי ה'" בשבועות. לא רק אנשים נשבעו; גם ה' נשבע במספר מקרים. בין היתר נזכרת שבועתו של ה' לאברהם, יצחק ויעקב על מתן הארץ לזרעם. יש גם שבועות שעניינו עונש או הגבלה, כמו שבועת ה' בעקבות חטא המרגלים, שלא כל הבוגרים יכנסו לארץ, ושבועתו שלא־יכנס משה לארץ.

יש כמה סיפורים מרכזיים: אברהם נשבע מול מלך סדום ולא יקח שלל, והמאורע נקשר לבאר שבע. אברהם משביע את אליעזר למצוא אישה ליצחק מרחוקתו. יעקב ויעקב-לבן כרתו ברית ושבעו אחד לשני. יוסף נשבע לאביו שלא יקבר אותו במצרים, ובמאוחר יותר דרש שישאו את עצמותיו לארץ.

בכניסה לארץ נשבע העם לכרות ברית עם הגבעונים, ואז נאלצו לשמש חוטבי עצים ושואבי מים כי לא יכלו להפר את השבועה. יהושע נשבע קללה על מי שישקם את יריחו. שאול נשבע לשמר את חיי בנו יהונתן, ובמקרה אחר נשבע שלא להרוג את דוד, שבועות שהוא הפר. גם דמויות כמו דוד, אסא ועזרא השתמשו בשבועות לצרכים פוליטיים ודתיים.

בפי הראשונים יש מחלוקת אם השבועה היא מצווה חיובית, רשות או דבר שעדיף להימנע ממנו. מוסכם שהתורה דורשת להשבע בשם ה'. שבועה בשם אל אחר נחשבת אסורה. מי שנשבע לשקר או הפר שבועתו עלול להיות חייב בעונש לפי התורה, כגון מלקות או קורבן.

התורה מקשרת בין נדר לשבועה, אך יש ביניהם הבדל עקרוני. נדר (הבטחה לגבי חפץ) הוא "איסור חפצא", האיסור נוגע לחפץ עצמו. שבועה היא "איסור גברא", האיסור עומד על האדם. בדוגמה פשוטה: אם מישהו נודר שלא יאכל לחם, בנדר האיסור חל על הלחם. אם מישהו נשבע שלא יאכל לחם, האיסור חל על האדם. ההבדל חשוב במצבים שבהם אדם אחר מנסה לקבוע איסור על אותו לחם.

יש סוגים שונים של שבועות במשפט ובמנהג: "מודה במקצת" (הנחקר מודה בחלק מהתביעה), "עד אחד" (עד אחד עשוי לחייב את הנתבע להישבע), ו"שבועת השומרים" (שבועה של שומר על פיקדון שאבד או נגנב). בתקופת חז"ל הוסיפו שבועות נוספות, במיוחד שבועות שבהם התובע נשבע ומקבל זכות. בימי הגאונים צמצמו את השימוש בשבועות. היום בתי דין בדרך כלל אינם משביעים, ובמקומן מחפשים פשרה בין הצדדים.

שבועה היא הבטחה טקסית חזקה. ההבטחה מאשרת ומאמתת מה שאדם אומר.

בתנ"ך אנשים ונביאים נשבעו. לפעמים גם ה' נשבע לאבות כמו אברהם. שבועות אלה קושרות הבטחות חשובות, למשל על הארץ.

אברהם נשבע שלא לקחת שלל ממלך סדום. הוא גם משביע את עובדיו לעזור למצוא אישה ליצחק. יעקב ונושאים של משפחתו נשבעו זה לזה. יוסף נשבע שלא יקבר אותו במצרים.

בני ישראל נשבעו לכרות ברית עם הגבעונים. הם לא יכלו לשבור את השבועה, ולכן נתנו להם משימות קשות. שאול ודוד נשבעו שבועות אישיים שקשורים למלחמות וליחסים ביניהם.

חכמים דנו אם שבועה היא מצווה או אפשרות. התורה אומרת שיש להשבע בשם ה' (שם האל). נשבעים בשם אל אחר אסור. מי שמשקר או שובר שבועתו יכול להיענש לפי התורה.

נדר הוא הבטחה על חפץ. שבועה היא הבטחה על האדם. דוגמה: אם אומרים "הלחם אסור" בנדר, הלחם עצמו אסור. אם אומרים "אני נשבע שלא אוכל לחם", האיסור הוא על האדם.

יש כמה סוגים: "מודה במקצת" (מודה בחלק), "עד אחד" (עד יחיד יכול להכריח שבועה), ו"שבועת השומר" (שבועה של מי ששמר חפץ שאבד). בעבר היו שבועות נוספות. היום בתי דין בדרך כלל לא משביעים. במקום זה מחפשים הסדר.