שבטבט

שבטבט (Equisetum) הוא סוג יחיד במשפחת השבטבטיים. זהו צמח וסקולרי חסר זרע (כלומר יש לו כלי־דם פנימיים שמובילים מים ומזון, אך אין לו זרעים). הוא נחשב לשריד האחרון במחלקת בעלי הפרקים (קבוצה שמתרבת בנבגים ולא בזרעים). באירופה רואים בו עשב שוטה והוא שימש כתרופת סבתא, אך יעילותו לא הוכחה.

השבטבט נחשב 'מאובן חי', משום שהוא השריד האחרון של קבוצה עתיקה. משפחה דומה שנכחדה נקראה הקלמיטים (Calamitaceae). מאובנים שלהם נמצאו מתקופת הדבון והפרם, לפני כ‑375 מיליון שנה. חלק מהקלמיטים היו מעוצים והגיעו עד כ‑30 מטרים גובה וקוטר של כמטר.

השבטבט גדל באזורים לחים ולעיתים במים. הוא מסתפק בחצי‑צל. גבעוליו מחוספסים בגלל תאים צורניים בעור הפלנה (תאים עם חומר קשה). החספוס הזה שוחק את שיני בעלי־החיים, ולכן רבים מהיונקים האוכלי־העשב למדו להימנע ממנו. לפי מפרש התלמוד, רש"י, השתמשו בו לשיוף כלי עץ.

יש מחלוקת בין החוקרים לגבי מספר המינים, כי כמה מינים יכולים ליצור הכלאות. מקובל לדבר על כ־15, 20 מינים. בארץ ישראל נפוצים שני מיני שבטבט:

שבטבט (Equisetum) הוא צמח ממשפחה מיוחדת. הוא צמח וסקולרי חסר זרעים. כלומר יש לו צינורות למים, אבל אין לו זרעים.

זהו "מאובן חי". הוא דומה לצמחים שהיו לפני מיליוני שנים. משפחה קרובה שנכחדה נקראה קלמיטים. הם חיו לפני כ‑375 מיליון שנה. חלק מהם היו עצים גבוהים, עד כ‑30 מטרים.

השבטבט אוהב מקומות לחים. לפעמים צומח ממש במים. הגבעולים שלו מחוספסים בגלל תאים קשים בעור הפלנה. זה שוחק שיניים של בעלי־חיים, ולכן רבים לא אוכלים אותו. לפי רש"י שימש גם לשיוף כלי עץ.

יש בערך 15, 20 מינים של שבטבט. בארץ יש שני מינים נפוצים: