שבטי ישראל הם הקבוצות שהמקרא מתאר כצאצאי שנים-עשר בניו של יעקב, שנקרא גם "ישראל". המסורת מחשבת אותם לאבות של העם היהודי. בפועל מוזכרים לעתים שלושה־עשר שמות, כי בניו של יוסף, אפרים ומנשה, נחשבו לשבטים נפרדים, ואילו שבט לוי לא קיבל נחלה (שטח התיישבות מתמשך) ולכן לעתים לא נספר.
במסורת המקראית מוצאם מתחיל באברהם, שעבר לארץ כנען. הבנים של יעקב הפכו לאבות השבטים. לפי המסופר, העם יצא ממצרים, נדד במדבר ארבעים שנה וכבש את הארץ תחת הנהגת יהושע. הדבר בא לידי ביטוי בחלוקת נחלה, חלוקת אדמות בין השבטים.
המחקר הארכאולוגי מציע תמונה מורכבת. נמצאו אתרים רבים באזור ההר שמהם נראית התפתחות מקומית של חברה ישראלית בסוף התקופה הברונזה ובתקופת הברזל. חלק מהחוקרים טוענים שהישראלים התפתחו מתוך תושבי כנען המקומיים. אחרים מציעים שהיו גם כניסות של קבוצות מבחוץ, כולל זכרונות אפשריים ממצרים. כתובת חיצונית מוקדמת שמזכירה את השם "ישראל" מופיעה במצבת מרנפתח מהמאה ה-13 לפנה"ס.
ממצאים ארכאולוגיים שמדברים על מבנה בתים פשוט יחסית, היעדר קבורה בתוך היישובים וסגנון קרמיקה פחות מפואר, מובילים לתאוריה שמדובר בחברה יחסית שוויונית וחקלאית-רועים.
המקרא מציג משתנים בספירה: לעתים נזכרים שנים עשר בני יעקב; לעתים שנים עשר שבטים שקיבלו נחלה; ולעתים אפרים ומנשה נספרים כשבטים נפרדים ולוי לא. לכן המספרים משתנים בהתאם להקשר.
חז"ל ופרשנים אחרים דנו בשמות ובמעמד משפחות כמו דינה, והציעו פירושים שונים לגבי היווצרות שבטים. במחקר המודרני יש ויכוח לגבי אמינות רשימות השבטים כמקור היסטורי. חלק גדול מהרשימות נתפס כנוסח מאוחר שנוצר בממלכת יהודה, אם כי כמה מקורות נחשבים עתיקים באמת. שירת דבורה, למשל, נחשבת לאחד המקורות העתיקים ביותר.
ברכות יעקב ומשה הן שתי ברכות מרכזיות במקרא שמאפיינות את השבטים ותוחמות את עתידם. ברכות אלה משמשות גם כשורש סימבולי לדימויים של כל שבט.
במהלך הנדודים נערכו מפקדים של גברים בגיל שאפשר להילחם. השבטים היו מסודרים במחנות סביב המשכן, כששבט לוי הוקף במיוחד סביב המשכן. החלוקה והסדר במחנות שיקפו גם מבנה צבאי וחברתי.
על פי ספר יהושע קיבלו רוב השבטים נחלה בארץ, מלבד לוי. רובם ישבו באזור ההר, אך חלקים מהתיישבות התעוררו במקומות אחרים. ראובן וגד התיישבו ממזרח לירדן, ומנשה התפצל לשני חלקים. דן נדד צפונה עקב הלחץ מהכנענים והפלשתים.
בתקופת השופטים הופיעו מנהיגים משבטים שונים. שבט אפרים נתפרסם בשל מספר שופטים רב. בתקופת הממלכה המאוחדת מלכו תחילה שאול מבנימין, ואחריו דוד ושלמה מיהודה. אחרי שלמה התפלגה הממלכה לשתי ישויות: ממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון.
לפי המקרא עשרת שבטי ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור ונעלמו בתפוצות שונות. המחקר הארכאולוגי מצביע שאשור הגלה בעיקר את האליטה, ורבים מהתושבים נותרו במקום או עברו ליהודה. תושבי ממלכת יהודה הוגלו לבבל בידי בבל לאחר חורבן בית המקדש, ושם התבססה קהילה יהודית חשובה עם ישיבות ותפקידים רוחניים.
לשבטים הוצמדו תיאורים אופייניים (לוחמיים, רועים, חקלאים, סוחרים, כהונה). מטאפורות אלה הופיעו בברכות ובדימויים המסורתיים. סימנים אלה נשמרו גם באמנות, בבולים וביצירות כמו חלונות שאגאל ובהנצחות מודרניות.
בנצרות מופיעה רעיון של "שנים־עשר השבטים" ברשימה בספר חזון יוחנן, שמשתנה במקצת ברשימת השמות. רעיון השנים־עשר השבטים השפיע גם על דימוי השנים־עשר השליחים.
הַערת מחקר: יש פער בין המסורת המקראית לבין המסקנות הארכאולוגיות והביקורתיות. החוקרים ממשיכים לדון במוצא, במספר ובהשפעות התרבותיות של השבטים.
שבטי ישראל הם הקבוצות שהיו נאמרות במקרא כצאצאי בניו של יעקב. כל בן הפך לאב של שבט.
לפי המסורת, המשפחה החלה באברהם. יעקב נשא שנים עשר בנים. הבנים האלה הפכו לשבטים. אחרי יציאת מצרים, הם נדדו הרבה וכשבשו את הארץ חלקם קיבלו חלקי אדמה שנקראו "נחלות".
חוקרים חפרו בתים וכפרים ישנים באזור ההרים. הם מצאו שהאנשים שם היו חקלאים ורועים. יש דעות שונות אם הם היו מקומיים מקנען או גם באו מקומות אחרים.
במקרא מדברים בעיקר על שנים עשר שבטים. לפעמים מפנים לאפרים ולמנשה כשבטים נפרדים. שבט לוי בדרך כלל לא קיבל אדמה.
כשהם נכנסו לארץ, רוב השבטים קיבלו נחלה, שטח מגורים. ראובן וגד גרו ממזרח לירדן. מנשה היה בשני צדי הירדן. דן נדד צפונה בגלל לחצים חיצוניים.
בתקופת השופטים הובילו שופטים שבטים שונים. בתקופת המלכים הראשונים של עם ישראל, שאול היה מבנימין, ודוד ושלמה היו מיהודה. אחרי שלמה הממלכה התפצלה לשתי ממלכות.
חלק מהשבטים של ממלכת ישראל הוגלו על ידי האשורים והם נעלמו בהיסטוריה. תושבי יהודה הוגלו לבבל, ושם נוצרו ישיבות וקהילות יהודיות גדולות.
לכל שבט היו תיאורים וסמלים. חלק מהסמלים נשמרו באמנות ובבולים. גם בנצרות יש אזכורים של השנים־עשר השבטים.
תגובות גולשים