שביתת רעב היא מחאה לא אלימה שבה אדם נמנע במכוון מאכילה ו/או שתייה כדי להשפיע או למשוך תשומת לב לעוול. לפי הצלב האדום מדובר בהימנעות מרצון ומטעם של השובת שמטרתו להשיג מטרה מוגדרת.
שביתת רעב עלולה לפגוע בתפקוד הגופני והנפשי. זה יכול לכלול היפונתרמיה (ירידה בריכוז נתרן בדם) וסיכונים כשמחזירים את האוכל במהירות אחרי צום, הנקראים תסמונת חידוש הזנה. בדרך כלל שובתי רעב צורכים מים, מלחים וויטמין B1 כדי לצמצם נזקים.
הצהרת מלטה של ההסתדרות הרפואית העולמית קובעת כי יש לכבד את רצון השובת כל עוד הוא מצוי בכושר קוגניטיבי לקבל החלטות. עקרון זה נקרא כיבוד האוטונומיה (זכות האדם לבחור לגבי גופו). יש דרישה לוודא שההחלטה אינה נובעת מאי-לחץ חיצוני.
מבקרים טוענים כי רעב חמור משנה את השיפוט וההחלטות. תת־תזונה עלולה לגרום להזיות, אימפולסיביות ותופעות נפשיות אחרות. לכן יש ספק אם החלטות בזמן רעב הן תמיד מודעות לחלוטין.
הזנה בכוח שנויה במחלוקת אתית ומשפטית. היא נעשית בדרך כלל בעזרת צינור הזנה דרך האף או הפה, ולעיתים בעירוי תוך-ורידי. בארצות שונות ובבתי כלא מקבלים עמדות שונות לגבי היתר והאיסור על פעולה זו.
בגואנטנמו דווח על הזנה בכוח של מספר רב של שובתי רעב, לרבות קשירה לכיסאות ושימוש בצינורות. תיאורים של שיטות מכאיבות עוררו ביקורת ודרישות דיווח וחקירה.
בשנות ה־90 וה־2000 הורו רשויות לטפל בשובתים בכוח. ההתאחדות הרפואית הטורקית קבעה כי הזנה כפויה סותרת את עקרון ההסכמה המודעת.
היסטורית, שביתות רעב שימשו מפגינים, אסירים וקבוצות שוליים. דוגמאות בולטות: סופרג'יסטיות שובתות רעב במאבק לזכות הצבעה לנשים, מהטמה גנדי שהשתמש בצום כמחאה לא־אלימה, ושביתת הרעב של אסירי ה־IRA ב־1981 שזכתה להד ציבורי רב.
בשביתות רעב של אנשים שעונו או נלקחו כעבדים, הצום שימש כאמצעי התנגדות זמין ודרך לבטא סולידריות.
החל מ־1917 ועד 1981 נעשה שימוש בשביתות רעב כאמצעי מחאה של אסירים אירים נגד מדיניות הבריטים. שביתת הרעב ב־1981 כללה כמה אסירים שהתמוטטו ונפטרו, ובין השמות הבולטים היה בובי סנדס, שנבחר לפרלמנט בזמן שביתתו.
בבתי הסוהר השביתה נחשבת להפרת משמעת. קיימות נהלים שמאפשרים אמצעים משמעתיים והסרת הטבות. בשנת 2015 אישרה הכנסת מנגנון לאישורי הזנה בכפייה של אסירים, במטרה לאזן בין כיבוד רצון לשמירה על בריאות וביטחון הציבור.
מאז 1968 התקיימו שביתות רעב של אסירים פלסטינים בדרישה לשיפור תנאי הכליאה. לעתים הושגו הבטחות לשינויים כגון הוצאת אסירים מבידוד והגברת ביקורי משפחות.
שביתות רעב שימשו גם עובדים, רופאים ומנהיגים מקומיים בישראל ובמקומות אחרים. הן משמשות כאמצעי קיצוני למשוך תשומת לב ציבורית ולחץ על השלטון.
שביתת רעב היא כלי מחאה עוצמתי אך מסוכן. היא מעלה שאלות אתיות רפואיות כבדות אודות כיבוד רצון האדם מול הצורך בהגנה על חייו, ומעוררת מחלוקות משפטיות וחברתיות ברחבי העולם.
שביתת רעב היא כשהאדם בוחר לא לאכול ולעיתים גם לא לשתות כדי להראות מחאה.
רעב ארוך יכול לפגוע בגוף ובמוח. לפעמים צריך מים, מלחים וויטמין כדי לא להיפגע.
רופאים נדרשים לכבד את ההחלטה של השובת אם הוא יכול להחליט באופן ברור. יש מסמכים שמסבירים זאת.
פעמים כופים על אנשים לאכול בעזרת צינור. זה שמחלק דעות; חלק רופאים ואנשים מתנגדים לזה.
נשים שנלחמו לקבלת זכות הצבעה נעזרו בשביתות רעב. מהטמה גנדי השתמש בצום כמחאה שקטה. גם אסירים וקבוצות אחרות השתמשו בשביתות רעב כדי לנסות לשנות דברים.
בתי הסוהר מסווגים שביתת רעב כהפרת משמעת. יש כללים שמאפשרים לפעמים להזין אסיר בכוח אם סכנה אמיתית לבריאותו.
שביתת רעב עשויה למשוך תשומת לב, אבל היא מסוכנת. יש עליה ויכוחים אם לכפות טיפול או להקשיב לרצון השובת.
תגובות גולשים