שדרות סאנסט

''שדרות סאנסט'' (Sunset Boulevard) הוא סרט אפל של בילי ויילדר משנת 1950. זהו שילוב של דרמה, אימה וקומדיה שחורה. השם מגיע משדרות סאנסט המפורסמת בלוס אנג'לס.

הסרט עוקב אחרי ג'ו גיליס, תסריטאי כושל (אדם שכותב סיפורים לסרטים), שמוצא את עצמו בחצרה של נורמה דזמונד, כוכבת סרט אילם לשעבר. נורמה שקועה בזיכרון תהילתה. היא מזמינה את ג'ו לקרוא תסריט שכתבה ומציעה לו מגורים ומתנות. בהתחלה הוא מנצל זאת בשביל כסף, אך במהרה הופך לתלוי בה.

הסרט נפתח בגופה צפה בבריכה, והמת משמש כקריין. בחזרתיות לאחור (פלאשבק), ג'ו מתאר כיצד נח בלי כוונה במעונה של נורמה. היא טועה לחשוב שהוא קברן. נורמה רוצה לשוב לגדולה ומאמינה בתסריט שלה. ג'ו פוגש גם את בטי, קוראת תסריטים (עובדת שקוראת ומעריכה סיפורים לאולפנים), ושניהם מתקרבים. כשהוא מנסה לעזוב, נורמה מנסה לפגוע בעצמה. לאחר שבטי וג'ו מתאהבים, נורמה מגלה זאת ומרגישה בוגדת. ג'ו מעזוב. נורמה יורה בו והוא נופל לבריכה ומת.

בסיום, נורמה נראית כמי שמאמינה שהיא בשלב צילום חדש. היא אומרת את השורה המפורסמת: "מר דה מיל, אני מוכנה לצילום התקריב שלי". המסך הופך ללבן, והחלום שלה להתגלות מול המצלמות מתממש באופן טראגי.

שדרות סאנסט הייתה מאז אמצע שנות העשרים מוקד לחייהם המפוארים של כוכבים. ויילדר, שהיגר לאמריקה, תיאר את הדמות שמתהרה בעבר אך נותרה מחוברת לעבר. רעיון הסרט נולד מתוך התבוננות בכוכבות העבר שחיו במעונות נטולי עבודת קולנוע.

ויילדר שקל שחקניות מפורסמות כמו גרטה גרבו, מיי וסט ומרי פיקפורד. לבסוף נבחרה גלוריה סוונסון, כוכבת עידן הסרט האילם, שהתאימה לדמותה של נורמה. ויליאם הולדן שיחק את ג'ו לאחר כמה דחיות של שחקנים אחרים. אריך פון שטרוהיים שיחק את מקס, המשרת הנאמן.

ויילדר וצ'ארלס בראקט כתבו את התסריט החל מ-1948. ד.מ. מארשמן הצטרף לפיתוח הסיפור. כדי להסתיר את הקו הביקורתי מהאולפנים הם הגישו קטעים מהתסריט בזהירות. בתחילת הצילומים לא היה סוף ברור לוויילדר; חלקים נכתבו תוך כדי העבודה.

הדיאלוג שופע ציניות כלפי הוליווד ותסריטאים. שורותיה של דזמונד, כמו "אני עדיין גדולה" ו"אני מוכנה לצילום התקריב שלי", הפכו לאייקוניות.

הצילום של ג'ון פ. זייץ (אחראי על המראות האפלים בשחור-לבן) העניק לסרט אווירת פילם נואר (ז'אנר של סרטים אפלים ומותח). ויילדר ואנשי הצוות השתמשו בטכניקות צילום מיוחדות, למשל מראה בתחתית הבריכה ליצירת אפקט על גופתו של ג'ו.

התלבושות עוצבנו על ידי אדית הד, והפסקול חובר על ידי פרנץ וקסמן. המוזיקה מלווה את דזמונד בטנגו לעומת סצנות ג'ו בסגנון בי בופ.

ויילדר שאב השראה מההיסטוריה האמיתית של הוליווד. ביתה של דזמונד קושט בתמונותיה של סוונסון עצמה. הופעות אורח של שחקני עבר וחזרות מקומות צילום אמיתיים חיזקו את תחושת האותנטיות.

הקרנת הבכורה עוררה תמהון לגבי האם הסרט קומדיה או דרמה. חלק מהסצנות שונו אחרי ניסויים עם קהלים. ביקורות היו במרביתן חיוביות. פרמאונט הציגה את הסרט להוליווד, והתגובות היו מעורבות, כולל גינוי של דמויות מהאולפן.

הסרט גם הצליח בקופות. סוונסון חגגה מסע יחסי ציבור שכלל הופעות בערים שונות.

הסרט היה מועמד לאחד עשר פרסי אוסקר וזכה בשלושה: העיצוב הטוב ביותר בשחור-לבן, הפסקול המקורי והתסריט. הוא זכה גם בפרסי גלובוס הזהב ופרסי איגודי מבקרים.

העבודה של ויילדר ובראקט הסתיימה בסרט זה. בראקט זכה אחר כך באוסקר על תסריט אחר. ויילדר המשיך לקריירת בימוי מצליחה. הולדן קיבל תפקידים גדולים וזכה באוסקר ב-1953. סוונסון לא חזרה לקריירה גדולה והעדיפה לסיים את דרכה.

בשנת 1989 הכריזה ספריית הקונגרס על הסרט כבעל חשיבות תרבותית. בשנת 1998 דירג אותו מכון הסרטים האמריקאי במקום ה-12 ברשימת מאה הסרטים האמריקאים הגדולים. בבית הקולנוע נשמרו עותקים בשימור דיגיטלי והוצאה מחודשת על גבי DVD הושקה ב-2002.

השפעת הסרט ניכרת ביצירות שעסקו בצד האפל של התהילה. סרטים מאוחרים נגעו בנושא אובדן התהילה, ובהמשך הופיעו גרסאות שונות של רעיון הכוכבת המזדקנת.

המחזמר המוזיקלי של אנדרו לויד ובר הוצג בלונדון ב-1993. המחזה שמר על קו העלילה והדיאלוג ונפתח בהצלחה.

''שדרות סאנסט'' הוא סרט משנת 1950 שביימה בילי ויילדר. זהו סרט אפל. אפל כאן אומר שהוא קצת חשוך ועצוב.

ג'ו גיליס הוא כותב תסריטים. תסריטאי זה אדם שכותב סיפור לסרט. הוא בורח ונכנס לבית גדול של נורמה דזמונד. נורמה הייתה כוכבת סרטים אילמים. סרט אילם זה סרט בלי קול, היו רק תמונות.

היא חושבת שהיא עדיין מפורסמת. נורמה רוצה לשוב אל המסך. היא נותנת לג'ו כסף ומקומות לישון. ג'ו פוגש גם את בטי. בטי עובדת באולפנים ועוזרת לתסריטים.

ג'ו מתאהב בבטי. נורמה כועסת ומתוסכלת. בסוף נורמה יורה בג'ו. היא מדברת מול המצלמות כמו בסרט חדש. היא אומרת את המילים המפורסמות שלה לפני שהמסך הופך ללבן.

גלוריה סוונסון שיחקה את נורמה. ויליאם הולדן שיחק את ג'ו. עוד שחקנים ושחקניות ידועים מופיעים בקולם הקצר.

הסרט מדבר על כוכבים ששכחו אותם. הוא מראה איך תהילה יכולה להיעלם וכיצד אנשים חיים בזיכרונות.

הסרט היה מועמד לאוסקר 11 פעמים. הוא זכה בשלושה פרסים חשובים, בין השאר על התסריט והמוזיקה. בשנת 1989 נשמר הסרט בארכיון מיוחד בשם ספריית הקונגרס. בשנת 1998 דירגו אותו ברשימת מאה הסרטים האמריקאים הטובים.

בשנות ה-90 הופק מחזמר של הסיפור על ידי אנדרו לויד ובר. המחזמר הוצג בלונדון והצליח.