שורו (מוזיקה)

״שורו״ (פורטוגזית: Choro; פירוש המילה: "בכי") או "שוריניו" (בכי קטן) הוא ז'אנר מוזיקלי ברזילאי שמקורו במאה ה-19.

למרות שהשם מרמז על עצבות, המוזיקה בדרך כלל תוססת ושמחה. היא דורשת מיומנות טכנית ושליטה בכלי, וגם אלתור, נגינה שנעשית במקום בלי תווים מוקדמים.

הסולואים מבוצעים לעתים קרובות בחליל, במנדולינה ובקווקיניו (כלי דמוי גיטרה קטנה עם חור עגול). גיטרה, קלרינט ופנדיירו (מסגרת עם עור וצפצפות) מוסיפים את הקצב.

אחרי ביטול העבדות בברזיל נוצרה קבוצת נגנים חדשה, רבים ללא השכלה מוזיקלית פורמלית, שניגנה בצוותא. שילוב זה עם מוזיקת ריקוד סלונית וכלים אירופאים תרם להיווצרות השורו.

בשנת 1870 ארגן ז'ואקים קלדו, נגן חליל ומורה מוזיקה, הרכב שכלל שתי גיטרות, קווקיניו וחליל. נגני המיתרים נהגו באלתור מכוון, בדו-שיח בין סולו וליווי, עיקרון שמאפיין את השורו עד היום.

אם כי רק בתחילת המאה ה-20 הוכר הז'אנר רשמית, קלדו נחשב לדמות מפתח בהתפתחותו. בשנות ה-20 הלחין הייטור וילה-לובוס 16 יצירות קלאסיות המוקדשות לשורו, המשקפות את ערכו המוזיקלי.

בברזיל מציינים את יום השורו הלאומי ב-23 באפריל.

״שורו״ (בפורטוגזית: Choro) גם נקרא ״שוריניו״. השם אומר "בכי", אבל המוזיקה לא עצובה.

השורו מוזיקה ברזילאית מהמאה ה-19. היא קצבית ושמחה.

נגנים מנגנים סולו בחליל, במנדולינה ובקווקיניו. קווקיניו הוא כלי דמוי גיטרה קטנה.

גם גיטרה, קלרינט ופנדיירו (כמו תוף מסגרת) תורמים לקצב.

כשרבים באוכלוסייה קיבלו חופש אחרי ביטול העבדות (כשאנשים הפכו לחופשיים), צמחו נגנים חדשים. הם ניגנו ביחד והשפעות אירופיות יצרו את השורו.

ב-1870 ז'ואקים קלדו ארגן הרכב עם שתי גיטרות, קווקיניו וחליל. הנגנים אילתרו כמו שיחה בין סולו וליווי.

במאה ה-20 הוקרו השורו כז'אנר. בשנות ה-20 הלחין הייטור וילה-לובוס 16 יצירות לשורו.

בברזיל חוגגים את יום השורו הלאומי ב-23 באפריל.