שטיח

שטיח הוא יריעה או בד שעובדו בקשרים (קשרים = חוטים קשורים ליצירת בערה) או נארגו בנול (נול = מכשיר אריגה). הם משמשים לפרישה על הרצפה או לתלייה על קיר. מחצלת (מחצלת = מזרן דק, לעיתים מקש) נבדלת משטיח בעיקר בגודל ובחומר.

מקור שטיחי הקשרים בעבודת יד מיוחס למונגוליה או טורקסטן, בין האלף ה־4 לפנה"ס לאלף ה־2 לפנה"ס. במאה ה־10 הוכנסה אריגת שטיחים לספרד בידי המורים. מסעות הצלב הביאו שטיחים טורקיים לאירופה, שם השתמשו בהם לתלייה על קירות וככיסויים לשולחנות. במאה ה־17 נכנסו שטיחים פרסיים למערב אירופה, ורק במאה ה־18 הפכו נפוצים ככיסוי רצפה.

שטיחים משמשים גם להפחתת רעש ושימור חום ברצפה. יש שני סוגים עיקריים: שטיחים קילים, שהם ארוגים שתי וערב (אריגה פשוטה), ושטיחי קשירה, שטיחים שעליהם נקשרות לולאות חוטים או קרעים בצפיפות, ויוצרים פלומה.

היום המדינות העיקריות שמייצרות שטיחים בעבודת יד הן איראן, טורקיה, פקיסטן, סין, טורקמניסטן ואפגניסטן.


שטיח מקיר לקיר הוא כיסוי שמודבק או מותקן על כל רצפת החדר. בדרך כלל עושים אותו מאריגה עבה של צמר, כותנה, קנבוס, קש או חומרים סינתטיים. הוא מוצמד לשכבת בסיס ותופר או מוחזק במסמרים, סיכות או דבק כדי להתאים למידות החדר.

ניקוי השטיחים הביתיים נעשה בעיקר בעזרת שואב אבק. בעבר היו משתמשים בחובט שטיחים להוצאת אבק.


אחד השטיחים העתיקים הידועים הוא שטיח פאזיריק, המתוארך למאות ה־5, 6 לפנה"ס. הוא נוצר בטכניקת קשרים על חוטי שתי, ורובו שימש גם לעיטור וגם לשימוש מעשי.


באשור העתיקה השתמשו בטקסטיל לא רק לצרכים שימושיים אלא גם לסמל מעמד. נעשה שימוש בצמר, פשתן, משי וכותנה. הטכניקות כללו רקמה, צביעה ודפוסי חזרה, וטקסטילים אלה השפיעו על עיצוב השטיחים מאוחר יותר.


בין המאה ה־14 למאה ה־19 שטיחים שיחקו תפקיד חברתי וכלכלי חשוב. יובאו שטיחים מהמזרח התיכון, ובעיקר מעות'מאנים, ספאווים וממלוכים. באיטליה ובצרפת ניסו לחקות שטיחים אלה. ברבים מיצירות הרנסאנס מופיעים שטיחים כסמל סטטוס.

יצרני שטיחים בולטים היו קהיר (הממלוכים), אושאק וגורדס בטורקיה, וכן ערים איראניות כמו איספהאן, חוראסאן, סולטנאבד וקרמן.


במאה ה־19 הפך ייצור השטיחים באיראן לענף כלכלי גדול. הביקוש באירופה ובאמריקה גדל, אך לעיתים תנאי העבודה היו קשים. הופיעו מפעלי ייצור בבעלות זרה, נול מכני וטכניקות חדשות כמו ג'אקרד ששינו את הדרך שבה מייצרים שטיחים. יחד עם זאת, עיצובים מסורתיים המשיכו לבטא זהות תרבותית.


תעשיית השטיחים נזקקה למבני ארגון שונים: גילדות בעלי מלאכה בתקופות מוקדמות ומפעלים במאה ה־19. באשור השתמשו בבדים יוקרתיים בארמונות ובמקדשים, מה שהדגיש את מעמדם של הטקסטילים.


במדינות רבות עוררו קרעי בדים ישנים ליצירת שטיחים. הדוגמאות המוקדמות הן באירופה במאה ה־18 וביפן במאה ה־19. בסקנדינביה ישנה טכניקה בשם rya, שבה מושכים לולאות של קרעים דרך בד כדי ליצור משטח רך. שיטות נוספות כוללות קליעת צמות מקרעי בדים. בארצות הברית ארגו שטיחי סמרטוטים על נולי מסגרות; הם קלים לניקוי ולעיתים ניתנים לכביסה במכונה.

שטיח הוא בד גדול לפריסה על הרצפה או לתלייה על קיר. קשים שמקשרים חוטים יחד קוראים להם קשרים. נול הוא המכשיר שאורגים בו בדים.

מחצלת היא מזרן דק. היא קטנה ופשוטה יותר משטיח.

יש שטיחים שאורגים ישר בלי ערימה. יש גם שטיחים שבהם מטביעים קשרים כדי ליצור פלומה רכה.


שטיח מקיר לקיר מכסה את כל הרצפה בחדר. בדרך כלל עושים אותו מצמר, כותנה, או חומרים סינתטיים. מדביקים אותו או תופרים כדי שיישאר במקום.


השטיחים עושים מהר מאוד זמן רב. אחד הקדומים נקרא פאזיריק. הוא נוצר לפני אלפי שנים.


באשור העתיקה ייצרו בדים יפים. השתמשו בהם בארמונות ומקדשים. הם צבעו ורקמו דוגמאות שחזרו על עצמן.


במאה ה־14, 19 הביאו שטיחים מהמזרח לתצוגה באירופה. באמנות הם סימנו מקום חשוב וחשיבות.


במאה ה־19 יצרו באיראן הרבה שטיחים לייצוא. לעיתים העבודה הייתה קשה. הופיעו גם מכונות שעזרו לייצור.


במקומות רבים עושים שטיחים מקרעי בגדים ישנים. בשיטה בשם rya בסקנדינביה יוצרים שטיח עם לולאות רכות. בארצות הברית ארגו שטיחים כאלה על נולים. הם נוחים וניתנים לכביסה במכונה.