שטר הוא מסמך שמבטיח או מצווה על תשלום סכום כסף מסוים. יש שלושה סוגים עיקריים בדיני השטרות בישראל: שטר חליפין, שיק ושטר חוב. שיק הוא שטר חליפין שבו הפקודה ניתנת לבנק. שיקים ושטרי חוב הם הנפוצים ביותר.
שטר הוא גם "מסמך סחיר" (negotiable instrument). כלומר, הוא משלב בין חיובים משפטיים לבין בעלות קניינית: מצד אחד יש בו התחייבות בין צדדים, ומצד שני הוא נכס פיזי שניתן להעבירו. דיני השטרות קובעים מתי בעל השטר יכול לממש את הזכויות הנובעות ממנו.
העברת הבעלות בשטר נעשית בדרך כלל על ידי מסירת ההחזקה בו. מי שקיבל שטר יכול, בתנאים מסוימים, להפוך ל"אוחז כשורה". אוחז כשורה הוא מי שלקח את השטר בתום לב, לפני מועד הפירעון, ובתמורה לערך, ללא ידיעה על פגמים. אוחז כשורה נקי לרוב מכל טענה קניינית של מקדמיו ויכול לתבוע את תשלום השטר. כאשר שטר נפסל על ידי חילולו, המוטב יכול לפתוח בהליכים להוצאה לפועל מיד.
במובן רחב המילה "שטר" מתארת גם מסמכים אחרים שיש להם תוקף חזק יותר ממסמך רגיל. אותם מסמכים מוכיחים מעצמם מצב משפטי ולעתים אינם שטר לתשלום כפי שנסקר כאן.
השטר נוצר משימוש סוחרים בימי הביניים, כדי לא להעביר מטבעות במסעות. ישנם טיעונים היסטוריים שמקשרים את המצאתו לקהילות היהודיות. דיני השטרות בארץ מבוססים על "חוק שטרי החליפין" (1882) ועל פקודת השטרות מ-1929. נוסח חדש פורסם ב-1957, ושינויים בחקיקה היו מועטים. לפני 1929 לא הייתה בארץ אפשרות חוקית להעביר חוב כפי שמכירה הדוקטרינה של השטר.
הסחירות היא היכולת להסב שטר לצד שלישי ולתת לו מעמד של "טהור" מפגמים בעסקת הבסיס. האוחז שנחשב "כשהר" מקבל הגנה מפני טענות רבות נגד השטר. לדוגמה, אם עסקה בין א' לב' הייתה מרמה וב' העביר את השטר לג' שהיה אוחז כשורה, ג' יכול לתבוע את תשלום השטר ובית המשפט יגביל את טענות א' נגדו.
פסיקת בתי המשפט יצרה מעמד ביניים ושאלות כמו "כישלון תמורה" (לא ניתן תמורה בעד השטר). בעבר התקבלה הלכת גויסקי, שלפיה מי שנתן ערך לפני כישלון התמורה יכול להיחשב כמתגבר על הכישלון. בשנת 2015 ביטל בג"ץ את הלכה זו בפסק דין טל טריידינג נגד בנק לאומי, והגבול בין אוחזים הוקשח.
שטר שהוסב בלי לציין שם מקבל מוסק ההעברה"על החלק". שטר כזה הופך ל"שטר למוכ"ז" (מוסר כתב זה), והאוחז יכול להעמידו לפרעון. המעבר נעשה בדרך כלל על ידי חתימה בגבו של השטר.
ניתן להגביל את יכולת ההעברה של שטר על ידי הוספת הביטוי "למוטב בלבד" או על ידי מחיקת המילה "לפקודת". כך השטר לא יהיה נושא הסבה חופשית.
החוק מבחין בין "פגמים קנייניים" לבין "פגמים חפציים". פגמים קנייניים נוגעים לזכות הבעלות על השטר, כגון השגה ברמאות, כפייה, אלימות או תמורה בלתי חוקית. פגמים אלה פוגעים בזכות המוסר אך אינם מפעילים השפעה על אוחז כשורה שקיבל את השטר בתום לב.
פגמים חפציים פוגעים בעצם מהותו של השטר. דוגמה בולטת היא זיוף: שטר עם חתימה מזויפת אינו יכול לתת הגנה של אחיזה כשורה, גם אם התקבל בתום לב ובתמורה. פגם חפצי נוסף הוא העדר כשרות משפטית של עושה השטר, או מצב שבו החותם טוען "לא נעשה דבר" (Non est factum), כלומר המסמך שונה במהותו ממה שחשב שהוא חותם עליו.
שטר הוא נייר שמבטיח או מצווה על תשלום כסף. שיק הוא סוג של שטר שמופנה לבנק.
שטר הוא גם נכס. אפשר להעביר אותו מאדם לאדם על ידי נתינתו. מי שקיבל שטר בתום לב ונתן עליו תמורה יכול להגן על עצמו.
במובן רחב יש גם מסמכים שנקראים שטרים אבל הם לא מבטיחים תשלום. הם פשוט מוכיחים משהו בפני עצמם.
בימי הביניים סוחרים השתמשו בשטרים כדי לא לשאת מטבעות בכבישים. החוק בישראל התחיל ב-1929. מאז השיטה כמעט לא השתנתה.
סחירות היא היכולת להעביר שטר בקלות לצד שלישי. מי שמקבל שטר כזה נכון בדרך כלל יכול לתבוע את התשלום, גם אם הייתה בעיה בהסכמה המקורית.
אם מסב שטר בלי לכתוב שם, זה נקרא הסבה על החלק. בדרך כלל חותמים בגבו של השטר.
ניתן לכתוב "למוטב בלבד" על השטר. זה מונע ממנו לעבור חופשית.
יש פגמים קנייניים. זה כשלקחו את השטר ברמאות או בכוח. ויש פגמים חפציים. זה פוגע בעצם השטר, כמו זיוף. שטר מזויף אינו תקף גם אם הגיע ליד טובה.
תגובות גולשים