אסכולת שיקגו (ספרות)

אסכולת שיקגו, שנקראת גם נאו-אריסטוטליות, התפתחה בשנות העשרים עד הארבעים באוניברסיטת שיקגו. היא נולדה כתגובה לאסכולת הביקורת החדשה. בעוד שהביקורת החדשה הדגישה את הצורה והדיקציה (הבחירה והצירוף של מילים), אסכולת שיקגו קיבלה גישה הוליסטית יותר. היא נשענה על היררכיה אריסטוטלית מתוך הפואטיקה (הספר של אריסטו על הדרמה והסיפור): העלילה קודמת לכל, אחריה הדמויות, המחשבה, ואז הלשון. מרכיבים כמו הנעימה והחיזיון הוזנחו, כי הם קשורים בעיקר לתיאטרון ולא לכל סוג יצירה.

האסכולה חייבה לא רק לזהות מבנים ביצירה, אלא גם להבין את תכליתם. זו גישה פונקציונליסטית: כל רכיב חייב לשרת מטרה ביצירה. כך היא נבדלת מהפורמליזם הרוסי ומהסטרוקטורליזם, שהתרכזו יותר במבנה עצמו מאשר במשמעות הפונקציונלית שלו.

האסכולה הרחיבה את רעיון הקתרזיס (השפעה רגשית שיצירה דרמטית יוצרת ועל המשמעויות המוסריות שלה). פרשנויותיה נטו להיות הומניסטיות, כלומר התבססו על הכללות לגבי טבע האדם. לכן באה עליה ביקורת; נטען שהיא מתעלמת ממגוון תרבותי. מאוחר יותר ניסו חוקרי האסכולה לאמץ פלורליזם, אבל עדיין טענו שהיא נוטה להיות אירופוצנטרית.

חוקרים מרכזיים בקבוצה הם רונלד ס. קריין ואלדר אולסון. גם ויין בות' וג'יימס פלאן המשיכו חלק מהשיח של האסכולה.

אסכולת שיקגו נקראת גם נאו-אריסטוטליות. היא צמחה באוניברסיטת שיקגו בשנות העשרים, ארבעים. היא הייתה תגובה לביקורת שהתמקדה בעיקר במילים.

הם אמרו שהחשוב ביצירה הוא העלילה. אחריה באות הדמויות, המחשבות והשפה. זאת רעיון שאמר אריסטו בפואטיקה. פואטיקה זה ספר של אריסטו על סיפורים ותיאטרון.

האסכולה גם דיברה על קתרזיס. קתרזיס זה ההשפעה הרגשית של הצגה, ומה שהיא גורמת לנו להרגיש מבחינה מוסרית.

חלק מהחוקרים בתחום הם רונלד ס. קריין ואלדר אולסון. אחרים כמו ויין בות' המשיכו את העיסוק ברעיונות האלה.