אינדולגנציה (בלטינית: Indulgentia, משמעותה ריכוך ועידון של הדין) או שטר מחילה הוא מושג במשפט ובתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית ממקור ימי הביניים. שטר מחילה נועד להקל, לפי דוקטרינת הכנסייה, על העונש לאחר שהחטא כבר נסלח. "מחילה" כאן פירושה סליחה או פטור מעונש.
המחילה ניתנת או נקנית לפי אמונת המאמין. היא יכולה להיות חלקית או מלאה, ולפעמים ניתנת גם עבור מתים. הכנסייה ראתה עצמה כאחראית על "אוצר הסליחות", מאגר של מעשים ותכונות קדושים שממנו ניתן להעניק הקלה על עונש.
המושג קשור לטקס יקוט (מקדש הווידוי) ולצעדים שנדרשים לתשובה: חרטה (צער על החטא), הודאה (וידוי) וגמילות חסדים (מעשים טובים). מחילה ניתנת על סמך מעשים טובים כמו תפילה, צדקה או עלייה לרגל. היא יכולה לבטל עונש במידה חלקית או מלאה.
בתקופות מוקדמות האמינו הנוצרים שכדי לקבל סליחה יש לשוב בתשובה ולשנות את החיים. עם הזמן נוצרו מערכות של ימי חזרה בתשובה ותנאים אחרים, ולעתים נוצרים אמידים קיבלו הקלות דרך "מכתבי שלום".
במאה ה-11 התגבשה הלגיטימציה המשפטית לאינדולגנציות. במקרים רבים שטרות אלה התחילו לשמש גם כמקור הכנסה לכנסייה. הפרקטיקה הזאת הובילה להתעלמות של חלק מהמאמינים מההשלכות המוסריות, ולמצבים שבהם משפחות מכרו רכוש כדי לקנות אינדולגנציות.
היו דרשי ציבור תיאטרליים שניסו לשכנע אנשים לקנות שטרות. דוגמה בולטת הייתה פעילותו של יוהאן טצל, שנודע בשיווק אגרסיבי של המחילות.
מכירת אינדולגנציות הייתה אחד הגורמים שגרמו לרפורמציה הפרוטסטנטית. מרטין לותר התנגד למכירה הזו וטען שהמחילה האלוהית אינה ניתנת לקנייה. בתגובה הכנסייה הקתולית בצעה רפורמות והגבילה שימוש לרעה בשטרות. היום מנהג רכישת אינדולגנציות כמקור הכנסה אינו מקובל, אך רעיון המחילה עצמו נשאר, ולפעמים הונפקו שטרות מחילה בנסיבות מיוחדות מודרניות, למשל בתקופת מגפת הקורונה.
אינדולגנציה או שטר מחילה היא מסמך בכנסייה הקתולית. אינדולגנציה (מילה לטינית) אומרת הקלה בעונש על חטא שכבר נסלח.
הכנסייה אמרה שאפשר לקבל מחילה על ידי תפילה, צדקה או עלייה לרגל. המחילה יכולה להיות קצת או מלאה. לפעמים קנו שטר מחילה גם בשביל אנשים שנפטרו.
התשובה כוללת שלושה דברים פשוטים: חרטה (להצטער), הודאה (להודות), ועשיית טובים. אלה עוזרים לקבל מחילה.
בימי הביניים התחילו לתת אינדולגנציות רשמיות. אבל אנשים החלו לקנות שטרות בשביל להרגיש בטוחים. זה גרם לבעיות כי חלק מהמנהיגים שמרו על כסף.
אדם בשם יוהאן טצל פרסם ושיווק שטרות בצורה רועשת. זה הצית מחלוקות.
מכירת שטרות הייתה סיבה חשובה לרפורמציה של מרטין לותר. הוא אמר שאי אפשר לקנות סליחה. הכנסייה הקתולית שינתה את המנהג ומנעה שימוש לרעה. היום לא מוכרים אינדולגנציות כמו פעם. לפני זמן מה הונפקו שטרות כאלה גם בתקופת מגפת הקורונה, במצבים מיוחדים.
תגובות גולשים