שיטת סטניסלבסקי

שיטת סטניסלבסקי היא שיטת משחק בתיאטרון שפותחה על ידי הבמאי הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי.


בגלגולה המוקדם השיטה התמקדה בזיכרון רגשי/חושי (זיכרון של תחושות או רגשות מהחיים) כדי לעורר תחושות אמתיות על הבמה. שיטה זו כללה שימוש בזיכרונות אישיים כדי לבכות או לצחוק בזמן הופעה.

סטניסלבסקי הבחין בין "הרגשה שחקנית", תחושות מזויפות שמחקות את הרגש, לבין "הרגשה יצירתית". ה"הרגשה היצירתית" היא מצב שבו השחקן מתנהג כאילו הוא באמת הדמות. זה נועד ליצור משחק טבעי ואמין.

השיטה עוסקת בשני תחומים מרכזיים. הראשון הוא עבודת השחקן על עצמו: התבוננות במציאות, עבודה על קול וגוף, וטכניקות נפשיות ליצירת ה"הרגשה היצירתית". השני הוא עבודת השחקן על התפקיד: מציאת המניע העיקרי של הדמות, לחקור אנשים דומים לדמות, ושימוש בזיכרון חושי ורגשי כדי להיכנס לנעליה.

ריצ'רד בולסלבסקי, תלמידו של סטניסלבסקי, הביא את השיטה לארצות הברית. משם היא השפיעה על ה-Group Theater והובילה בסופו של דבר להקמת "אולפן השחקנים" בשנות ה-40.

בארבעת עשר השנים האחרונות לחייו שינה סטניסלבסקי את הגישה. הוא דחה את הזיכרון הרגשי וטפח עבודה על טקסט, אימפרוביזציה (משחק ללא תסריט) ודימויים שיצר השחקן. כיוון זה של "פעולות פיזיות" המשיך על ידי תלמידיו, כגון מריה קנבל ואנטולי וסילייב.

קונסטנטין סטניסלבסקי פיתח דרך משחק תיאטרון בשם שיטת סטניסלבסקי.


בראשית הוא אמר להשתמש בזיכרון רגשי/חושי. זיכרון רגשי/חושי זה לחשוב על תחושות או חוויות שעברו עליך.

לפעמים שחקנים מראים רגשות מזויפים. סטניסלבסקי קרא לזה "הרגשה שחקנית".

הוא העדיף "הרגשה יצירתית". הרגשה יצירתית זה לדמיין שאתה באמת הדמות.

השיטה מלמדת שני דברים חשובים. לשחקן לעבוד על הגוף והקול. ולחקור את הדמות ואת המניע שלה.

תלמידו ריצ'רד בולסלבסקי הביא את השיטה לאמריקה. משם נולדה קבוצת תיאטרון שבסופה קם "אולפן השחקנים".

בסוף חייו סטניסלבסקי התחיל להשתמש באימפרוביזציה. אימפרוביזציה זה לשחק בלי תסריט ולייצר דימויים במוח.