שירה מזרחית

שירה מזרחית היא ז'אנר בשירה היהודית-ישראלית שכתובה בסגנון מזרחי. היא מתבססת במידה רבה על הספרות התורנית של יהודי ארצות האסלאם, כלומר על כתבים דתיים ומסורות ספרותיות שבאו מהקהילות הללו.

השירה המזרחית צמחה עם תהפוכות פוליטיות וחברתיות בישראל, במיוחד בשנות ה-70. אז עלה הדיון בהכרה בזהות המזרחית, ולצד בניית מדינת הרווחה וצמיחת מחאות כמו תנועת הפנתרים השחורים, השירה הזאת קיבלה ביטוי ציבורי רחב יותר.

חביבה פדיה, חוקרת ספרות, מגדירה את השירה המזרחית כמי שנשענת על שני יסודות עיקריים. הראשון יוצר שיח של זהות והגירה, כלומר שאלות על מי אנחנו ואיך הגענו לכאן. השני יוצר מודוסים פואטיים חדשים, כלומר טכניקות וסגנונות שיריים חדשים. שניהם משנים את דרכי הזיכרון, השפה וההסתכלות על ההיסטוריה.

חנן חבר רואה בה חשיפה של הנרטיב הלאומי, כלומר הסיפור הרשמי על האומה, ושל האופן האלמנטי בו נבנה אותו. בין המשוררים והממשיכים הבולטים אפשר למנות את ארז ביטון, ויקי שירן, אהרן אלמוג, אמירה הס, רוני סומק, סמי שלום שטרית, מירי בן שמחון וישראל דדון.

שירה מזרחית היא שירה שנכתבה בסגנון מזרחי. מזרחי = מהמדינות במזרח, כמו ארצות האסלאם שבהן חיו יהודים.

היא קשורה לטקסטים תורניים ישנים. זאת אומרת לשירים ולכתבים דתיים שהביאו יהודים מהמזרח.

השירה הזו צמחה במיוחד בשנות ה-70. אז היו מחאות שקראו לשוויון, כמו תנועת הפנתרים השחורים. זה עזר לשירים המזרחיים לקבל תשומת לב.

חביבה פדיה אמרה שיש לשירה שתי נקודות מרכזיות: זהות והגירה (מי אנחנו ואיפה הגענו), וגם דרכים חדשות לכתוב שירים. משוררים מוכרים מהז'אנר הם ארז ביטון, רוני סומק וישראל דדון.