שלום מויאל

הרב שלום עמנואל מויאל נפטר ב-12 במרץ 1910. הוא שימש כרב מקומי בעיר מנאוס, בירת מדינת אמזונס בצפון ברזיל.

נשלח ממרוקו בשנת 1908 על ידי רבה הראשי לשרת קהילה של יהודים שהיגרו מצפון אפריקה. בשנת 1910 מת מקדחת צהובה (מחלת חום קשה). הקהילה היהודית המקומית לא יכלה לקבורו בבית העלמין, כי הוא היה מלא.

הרב נקבר בבית קברות קתולי. לפי ההלכה אין מניעה בקבורת יהודי בבית עלמין נוצרי בתנאי שיש מחיצה של עשרה טפחים (טפח = יחידת מידה) שמבדילה את הקבר. מחיצה כזו הוצבה סביב קברו.

רק אישה אחת, קוטה ישראל, הסכימה לטפל בו בזמן שחלה. אחר כך טענה שקיבלה ממנו שיטות ריפוי והחלה לעסוק בריפוי מחלות.

קברו הפך למוקד עלייה לרגל של נוצרים קתולים. הם קוראים לו "סנטו ז'ודאו מילגררו דה מנאוס", "הקדוש היהודי שעושה ניסים של מנאוס". המאמינים מדליקים נרות, מביאים מתנות, ומשאירים פריטים כמו ידיים ורגליים תותבות, בטענה שאנשים הוסרו מהם מכאבים או חלו פחות בגלל מעשים אלה.

בשנות ה-80 פעל אחיינו, חבר הכנסת אליהו מויאל, להעלות את עצמותיו לישראל. הוא שלח בקשה לראש הקהילה במנאוס, אך העירייה סרבה גם להעבירו לבית הקברות היהודי המקומי.

הרב שלום עמנואל מויאל חי במנאוס שבברזיל. הוא מת ב-12 במרץ 1910.

הוא הגיע ממרוקו בשנת 1908 כדי לעזור ליהודים שהיגרו לשם. הוא מת ממחלה שנקראת קדחת צהובה. זו מחלה קשה.

מכיוון שבית הקברות של היהודים היה מלא, קברו הונח בבית קברות קתולי. לפי ההלכה מותר לקבור שם אם יש מחיצה של עשרה טפחים. טפח זו מידה ישנה.

אישה אחת בשם קוטה ישראל טיפלה בו בזמן שהיה חולה. היא אמרה שלמדה ממנו דרכי ריפוי.

קברו הפך למקום שאליו באים נוצרים קתולים. הם מדליקים נרות ומשאירים מתנות. ליד הקבר הונחו גם ידיים ורגליים תותבות, כי אנשים אמרו שהם נרפאו.

בשנות ה-80 אחיינו, אליהו מויאל, רצה להביא את עצמותיו לישראל. העירייה במנאוס לא הרשתה להעבירן.